קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אפילו בתקופה של פעולות צבאיות, ישראל מעבירה לעזה הרבה טונות של מזון. אבל משום מה, ככל שיש יותר טונות של מזון, כך אנחנו יותר לא מוצאים חן בעיניי העולם…
תשובתי: למעשה, העולם בכלל לא מתחשב ולא לוקח בחשבון את אספקות המזון הללו. נאמר בפשטות, רצועת עזה מקבלת כסף מקטאר ותמורת הכסף הזה ישראל מוכרת לעזה מזון. לכן, במקרה הזה, העניין הוא לא ב"יחס מיוחד" כלפי מדינת היהודים.
חוץ מזה, אנחנו פתחנו בגבול עם עזה בית חולים שלם שמשרת את הפלסטינאים. יש שם אפילו מחלקת נשים ליולדות וכדומה. כלומר, בכלל לא מדובר רק על עזרה לפצועים.
אני חושב, שכל הדברים האלה הם נכונים מאוד. למה אנחנו לא צריכים לתת להם לאכול ולשתות? מה גם, שהם בזבזו את כל מי התהום שלהם והם מזוהמים במי ים בגלל שימוש לא נכון. בכללות, אנחנו חייבים לספק להם עזרה הומניטארית.
למה? מפני שאנחנו אשמים בכל מה שקורה. אם הייתה לנו כוונה נכונה, אז תיקון העולם לא היה מפגר אחרי "לוח הזמנים", ואז לא היה לנו שום מבצע צבאי. לכן יוצא, שאנחנו חייבים להאכיל את הפלסטינאים בעל כורחנו. ודווקא אנחנו צריכים לתקן את היחסים ההדדיים שנוצרו, בזה שנתחבר בינינו.
ולכן בינתיים האספקה ההומניטארית זה בכלל לא חסד מצידנו. אנחנו בעצמנו גרמנו לזה.
ודאי שאנחנו צריכים לתת התנגדות חזקה נגד האויבים, ואני לא בוגד בעָם ובמדינה שלי. כל העניין הוא באותה עבודת ה' שאנחנו צריכים לבצע, ולא מבצעים. כי אנחנו אחראיים על העולם כולו. ואם אתה תרגיש את עצמך אשם בצרות של העולם, במלחמות, באכזריות הברוטאלית, אז אתה תצטרך להסכים עם האנטישמים. רק לא עם המעשים שלהם, לא עם הרצון שלהם להרוג ולהשמיד אותנו, אבל בזה שהם מאשימים אותנו ושזו האשמה נכונה. כי רק אנחנו בעלי הבחירה החופשית ורק אצלנו נמצא המפתח לאושר של העולם.
לכן אנחנו צריכים להאכיל את עזה. יתרה מכך, אסור לנו אפילו לשנוא את החמאס, ארגון קטן שתפס את השלטון על אוכלוסייה מסכנה של הרצועה. כי בזה אנחנו מעוררים את האנשים האלה לפעולה והופכים אותם לרעים.
כזאת פרספקטיבה הפוכה מופיעה, אם לוקחים בחשבון, שרק אנחנו בעצמנו, זו הסיבה לכל האירועים שקורים.
שאלה: איך אפשר להגיע לכזאת הרגשת אחריות? איך לחנך את העָם לזה?
תשובתי: לא לספר הכול מיד. אלא לאט לאט אנחנו נרגיש את זה. לא נשמע, לא נסכים, אלא הרבה יותר נרגיש שזה כך.
זה נקרא, לקבל שרביט מהבורא ולהתחיל לנהל נכון את העניינים. אחרת איך אפשר להיות בחיבור איתו, אם אנחנו לא מסתכלים בצורה כזאת על העולם?
הרי כל מה שקורה, מעורר האור העליון. אם יש לנו תביעה וטענות לכל אחד שרק לא יהיה, חוץ מעצמנו, אז זו תביעה לבורא. אם אני מאשים מישהו חוץ מעצמי, זה נקרא שאני מאשים את הבורא…
מתוך שיעור על המאמר "מצווה אחת", 22.08.2014
ידיעות קודמות בנושא:
לא הגיוני, אבל עובדה
ישראל: ההחלטה שכל העולם מחכה לה
יציאה ממצב ללא מוצא
