האם אנחנו מחוברים במערכת קשר?

דעה: שם, איפה שאנחנו נפגשים, שורה דממה שמופרת רק על ידי רחשים של נגיעת אצבעות במסך. נדמה, שאנחנו מחשיבים את החיבור הכולל כמשהו חשוב יותר.

לראשונה הבחנתי בכך באחת המסעדות. היה שם שקט מוחלט, ואנשים שישבו מאחורי אחד השולחנות, היו שקועים עמוק בתפילה. ראשיהם נטו כלפי מטה, העיניים מרוכזות לפנים והידיים היו מתחת לשולחן. ואז אני הבנתי, שכל אחד, גם המבוגרים וגם הצעירים, מסתכלים על מסך הטלפון הסלולארי. גם אנשים שעברו ברחוב נראו באופן זהה: הידיים שלהם היו כפופות בזוית ישרה והמבט מופנה כלפי מטה. בפוזות כאלה הלכו גם האמהות עם התינוקות וגם קבוצות סטודנטים. הם היו דומים לזומבי. הם לא דיברו.

אנחנו קרובים לסגל לעצמנו את אומנות השמירה על קשר עין עם אדם תוך כדי הקלדת SMS למישהו אחר. בדומה לנגן אורגן שמנגן עם הידיים והרגליים מנגינות שונות. האנשים האלה הם בודדים ביחד… לכל אחד מהם 3,000 חברים ב – Facebook, אבל לאף אחד אין חברים.

הפסיכולוגים מכנים זאת "פחד הדיבור". אנשים הולכים עם אוזניות כ"התקן שנועד להימנע משיחה". האינטרנט מחבר אותנו עם כל העולם, אך זהו עולם שמיוצר לפי הזמנה, ערוּך, סטרילי.

אומרים שגדל הביקוש ל"שיחות" און-ליין עם רובוטים וקולות מלאכותיים. אנשים מבוגרים יכולים לקנות רובוט כלב-ים שישב וישמע את המונולוגים שלהם, יהנהן בראשו וימצמץ בעידוד.

אנחנו התבלבלנו בין חיבור וקשר, התחלנו להאמין ב"אשליה של חברות ללא דרישת יחסים". יחסים אנושיים הם עשירים, מבלבלים ומורכבים. הם דורשים סבלנות, סובלנות ואפילו מוכנות להתפשר. כאשר אנחנו דוחפים אנשים אחרים לעולם של שאלה ותשובה, חיבור ומידע, אז הידידות הופכת לתחליף הווירטואליות. עם כל זה, מותו של הדיבור הוכרז פעמים רבות כמו מותו של הספר.

אבל אפילו מאה אוניברסיטאות און-ליין לא יחליפו קמפוס חי, בדיוק כמו ש – Facebook לא יחליף קיום יחסי מין, ו – Twitter לא יחליף דיונים. המשוגעים על החיבור הכולל וההימנעות ממגע אישי לא יברחו מהמציאות. בעומקי נשמתם הם משתוקקים לידידות. הם פשוט רוצים יחסים מסוג גבוה יותר, דבקות פנימית!

ידיעות קודמות בנושא:
כמה מילים על הרשתות החברתיות
המרחב הווירטואלי עבור הקשר הפנימי
שקר חיצוני או אמת פנימית