קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כיצד, על אף כל הבעיות, אפשר לומר בכל רגע ש"אין עוד מלבדו" ושהוא "טוב ומיטיב", אם בינתיים אני מרגיש את ההיפך? האם עליי לשלב תחושות עם מילים?
תשובתי: אנחנו מתחילים לעבוד ממצב של חוסר ודאות מוחלט. אנחנו רק שומעים וקוראים ש"אין עוד מלבדו". כך מתחיל המאמר הראשון בספר "שמעתי": "הנה כתוב אין עוד מלבדו". כך כתבו המקובלים! אבל בשבילי, אלה רק מילים בלי משמעות מאחוריהן. אז כיצד אני מפתח אותן?
אני מנסה להפוך את המילים הללו למעשים שישפיעו עליי. לכן, אני מוצא בעולם קבוצה שטוענת ש"אין עוד מלבדו", ואני נכלל בה כדי שהיא תשפיע עליי, תשכנע אותי שאכן לא קיים דבר מלבד הכוח העליון. לפחות הם מדברים על מה שכתבו המקובלים.
אני מתקשר עם הקבוצה הזאת, מכניע את עצמי בפניה, מרומם את חבריי מעל עצמי, והכול כדי שהעיקרון של "אין עוד מלבדו" יישמע בקול רם יותר ויותר, כדי שארגיש את חשיבותו. אני משתדל להיכנס תחת השפעת הסיסמה הזאת, שבינתיים קיימת בשבילי רק על הנייר.
אבל, אם אני עובד ביחד עם החברים שלי, דרכם אני מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב. האור הזה נמצא בתוך המילים שלהם, ובמידה שאני משקיע יגיעה בתוך הקבוצה ומכניע את עצמי כלפיה, על ידי השירות שלי לטובת החברים, האור משנה את הסיסמה הזאת. האור מתלבש בתוך המילים הללו ומחיה אותן. אני מתחיל להרגיש את החיים בתוך האותיות הללו שמהן מורכבות המילים: "אין עוד מלבדו".
אני מתחיל להרגיש שהאותיות הן "כלים" חיים המלאים באור. ואז ה"כלים", הרצונות שלי, מתחילים לנוע יחד עם האותיות הללו, בהתאם למאור שמגיע דרכן. זהו כבר לא סתם אור, אלא זהו אור "מעוצב" שקיבל את צורת האותיות הללו. מסתבר, שאני מקבל השפעות שונות מהמשפט "אין עוד מלבדו" ומתחיל לראות, להבין ולהרגיש כיצד הוא מתבטא במצבים ובאופנים שונים. אני לומד לעבוד עימו.
המשפט הזה שפעם היה דומם עבורי, סתם סיסמה שנכתבה, מתחיל לחיות בהדרגה. ובהתאם לכך, אני משתדל לממש אותו במצבים השונים בחיים, הטובים והרעים. אני מחזיק בו במיוחד במצבים הרעים, מפני שבינתיים אני אגואיסט. אם הייחודיות של הבורא, "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב" מתגלה לי בצורות לא נעימות, זאת אומרת שעכשיו אני רוכש "כלים" של השפעה ומתעלה מעל הכאב הזה. אני מתקדם לקראת המצב: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". אני שונא את המצב הזה ורוצה להתעלות מעליו. אני לא חושב שהבורא גרם לי בעיות כאלה, אלא אני מייחס אותן לאגו שלי. כך אני רוכש את תכונת ה"בינה", "להשפיע על מנת להשפיע".
ואחר כך, במקום המצבים הלא נעימים, אני מתחיל לקבל מצבים נעימים. וזה הרבה יותר קשה, מפני שאני כבר צריך להתעלות מעליהם. זאת כבר "אמונה מעל הדעת" בדרגה שנייה, לא מעל הרצונות להשפיע, אלא גם מעל הרצונות לקבל. אני כבר עובד עם ה"אח"פ".
אני כאילו עובד כנגד "טוב ומיטיב", כלומר, אני מקבל גם את הטוב וגם את הרע בצורה שווה, כאותו הדבר. וכך אני מגיע לאהבה, שעליה נאמר: "ואהבת לרעך כמוך", ואחר כך ל"ואהבת את ה' אלוקיך", לדרגה הגבוהה ביותר של המצב הזה, ל"כתר".
כל העבודה הזאת נעשית ב"אמונה מעל הדעת". הלבנה מרמזת על "מלכות" אשר "מקדשת" את עצמה במצב החשוך ביותר שלה, ועל ידי זה היא מתחילה להאיר ב"אור חוזר". אין לה שום דבר משלה והיא גם לא צריכה לעצמה שום דבר. היא אומרת לשמש שהיא רוצה להיות כמוה. וככל שהלבנה נעשית יותר דומה לשמש, אז את כל מופעיו של הירח קובע כדור הארץ, במידה שה"מלכות" מתאימה ל"כתר".
מתוך שיעור על פי מאמרו של הרב"ש, 24.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
קולן לכיוון הבורא
חלק מהבורא, שתמיד יחד איתך
שפה שבה הבורא מדבר איתך
