דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / דבקות, זה איחוד של שניים

דבקות, זה איחוד של שניים

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף י"ג:

"והוא מטעם, כי בנצחיותו ית', העבר והעתיד וההוה, משמשים כאחד. והעתיד, משמש לו כהוה… אלא להיפך, שאותה השואת הצורה, העתידה להגלות בגמר התיקון, הופיעה תיכף בנצחיותו ית'."

על זה נאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". הצורה הסופית כבר קיימת, ויתרה מכך, חוץ ממנה אף פעם לא הייתה קיימת צורה אחרת. ומה שעובר עלינו, זה תהליך הכרה של אותה הצורה הסופית, מהטבע שלנו לטבע של הבורא. וכך בהדרגה המרחק בינינו הופך להיות להשגת הבורא מעל לנברא.

זה נותן לנו רווח כפול: מצד אחד אנחנו נשארים נבראים, ומצד שני, מגיעים לאותו המעמד כמו הבורא. כי אנחנו לא יכולים להיות נבראים אם לא נמצאים בתכונות שלנו, אבל יחד עם זה אנחנו רוכשים את תכונת הבורא ומגיעים לשלמות שנמצאת בו.

שאלה: במה נבדלים הבורא והנברא בשלמות הזאת?

תשובתי: הדבקות שלהם, זו השתוות הצורה. באופן כללי, דבקות כוללת שני צדדים, שדבוקים לפי הכוונות ונפרדים לפי ה"חומר" של הנברא. ה"חומר" הזה של הנברא חייב להיות שונה מהבורא, כדי לאפשר לנברא להרגיש את עצמו עצמאי.

באופן כזה, הרגשת הדבקות עצמה מורה על ההבדל שהיה בהתחלה. מפני שכדי להרגיש אותה, צריך להרגיש את החוסר שלה. לכן הנברא חייב לעבור דרך תהליך התפתחות, לקבץ את כל ה"רשימות" מכל המצבים ואז כבר להגיע לדבקות.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 07.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לא לחיות בשקר
ככל שהחומר קשה יותר, כך צורתו מדויקת יותר
הבורא מושג לפי מעשיו

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest