גישה בוגרת לבעיות

גישה בוגרת לבעיות, היא גישה כזו, שאתה יודע שרק על ידי התגברות אתה תגיע למטרה. אתה מתגבר על התחושות הלא נעימות בתוך הרצון לקבל שלך, על החושך, ומעליו מבקש קשר עם הקבוצה, עם הבורא. אפילו שהתפילה שלך היא שקרית, ובפנים אתה רק מחכה שהבעיה תיעלם, שהחושך יתפזר לפחות במקצת, כדי להרגיש מנוחה מסוימת, הקלה, ביטחון.

אבל אתה מחזיק את עצמך ומחפש קשר ודבקות עם הקבוצה, עם המאמרים, עם המורה. אתה כמו תינוק שרוצה לעלות על הידיים שלהם. אתה מחפש כל חיזוק אפשרי שמאפשר לבקש לא על כך שהחושך יתפזר, אלא אתה רוצה להתעלות מעל לחושך ולחשוב על הבורא, ולא על ההרגשות שלך. אתה דואג לעשות לו נחת רוח, ולא לך.

אם אתה מסוגל לחשוב בצורה כזאת, אז במידה הזאת אתה כבר מרגיש שמחה. כאשר אתה מסוגל להשתוקק לעשות עוד יותר נחת רוח לבורא דרך הקבוצה וכל האמצעים, אז אתה שמח עוד יותר. ואם לא, אז תבקש שכך זה יהיה, כדי שאתה תרגיש את החיים בכלים החיצוניים, הזרים, כלומר "מחוץ לעורך", ששם נמצאת הנשמה שלך.

ה"סימפטומים" של המחלה ייעלמו מתוך זה שאתה תפסיק לחשוב עליהם, תידבק בבורא ולא לאותם הסימפטומים בגוף שלך. אתה תצא מעורך, כאילו שתמות, ותידבק לבורא, לנשמה, ולא לגוף. זה נקרא חיים ב"אמונה למעלה מהדעת", יציאה מתוך עצמך, המעבר של הגבול בין החיים והמוות לפחות במידה קטנה.

ואחר כך אתה מוסיף למעבר הזה עוד קצת ועוד קצת וכך מנצח את המוות. אנחנו חייבים להבין לפחות את התבנית של המעבר הזה, ואחר כך הכול ילך לפי אותו העיקרון, באותו הסגנון.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 04.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לצאת מתוך עוֹרי
איך להצדיק את מה שאי אפשר להצדיק?
"שבע ייפול צדיק וקם"