בשליטת הכוח האחד

הכוח העליון או "עצמותו" הוא היסוד לכל הקיים בבריאה. זה אפילו עדיין לא הטבע, אלא משהו שמנותק לחלוטין מאיתנו, ולכן אינו ניתן לתיאור. אנחנו יכולים לחקור אותו, כלומר להשיג את המדרגה הנמוכה, הקרובה ביותר אלינו ואת המדרגה הגבוהה, הרחוקה ביותר מאיתנו, רק מאותו הרגע שהוא מתחיל לברוא אותנו (רצון שהפוך מעצמו) כדי שנוכל להרגיש, להבין אותו, להתחבר עימו ולהדבק בו.

אנחנו לא יודעים מה קורה לפני שהרצון הזה נוצר, כי זהו כוח עליון שנקרא "עצמותו", כלומר קיים בפני עצמו. אנחנו יכולים לחקור רק את היחס שלו כלפינו.

אנחנו לומדים בחכמת הקבלה את מה שגילו האנשים, החל מאדם (לפני 5773 שנה) וכלה בנו שמשיגים עכשיו, שתופסים רק את קצה החוט ורוצים להגיע עד לכוח העליון עצמו.

ההשגה מתממשת רק על פי חוק השתוות הצורה. ומכיוון שאנחנו הפוכים מהכוח הזה, לכן עלינו כל הזמן לשנות את עצמנו, לגלות יותר ויותר את הופכיותנו, את הפער בינינו. הכוח העליון קיים בנו כנקודה שחורה על רקע בהיר, ובהתחלה נראית לנו בכלל לא חשובה. אבל כאשר אנחנו מתחילים לגלות את הפער בינינו, אנחנו מגלים אין סוף שמתמלא בהשגת הבורא על ידינו. אנחנו מגלים כל הזמן את ההופכיות שלנו לבורא, מפני שרק מתוך הניגודים בינינו, מפלוס למינוס, אנחנו מגלים את קיומנו.

בדיוק כך אנחנו פועלים בעולמנו, במדרגה הנמוכה ביותר של הרגשת עצמנו וסביבתנו (אף שכל זה נמצא בתוכנו), משיגים את הכול רק מתוך שתי התכונות המנוגדות. אבל כאשר אנחנו מתחילים להשיג את ההופכיות שלנו האיכותית מהבורא, אנחנו חושפים את עצמנו לשינויים איכותיים, שנקראים "תיקונים" של הטבע שלנו.

כשאדם מתקדם, הוא מרגיש את עצמו "מוכה", כל הזמן "מכים" אותו משני הצדדים, לא משנה לאיזה צד הוא פונה, הוא מרגיש שנמצא במצבים בלתי נשלטים, בלתי צפויים. וככל שהוא עוסק יותר בעבודה הרוחנית, אז המצבים האלה נעשים יותר ויותר חריפים, יותר "טרגיים", כלומר בלתי צפויים ממש, בלתי נשלטים, ואין לו שום אפשרות לאחוז בהם, כי הם תמיד מעליו כאילו משחקים איתו.

זה נעשה בכוונה על ידי תכנית ההתפתחות הפרטית שלנו והכללית של כולנו ביחד. כולנו תלויים זה בזה בהתקדמות הרוחנית, לכן, אף אחד לא יכול לדעת מראש את הדרך שנעבור.

אנחנו והאנושות כולה מתקדמים לקראת אותה המטרה, לגילוי שלם של הכוח העליון דרך שינוי התכונות בנו. על פי תכנית הבריאה עלינו להגיע לגילוי הזה תוך 6,000 שנה, החל מ"אדם הראשון" שגילה את הכוח העליון, ועד להשגה הכללית האחרונה. אנחנו נמצאים בשנת 5773, וביכולתנו לקצר את הדרך בלי לחכות עד לסיום של 6,000 שנה, זה תלוי רק בנו.

את כל הדרך הקודמת עשינו בצורה אוטומטית, התפתחנו מדרגת הדומם לדרגת הצומח ולדרגת החי. מפני שגם בהתפתחות ההכרתית כבני אדם שמשיגים את הבורא מנקודת ההתחלה של האדם, אנחנו עוברים דרך דרגות התפתחות של דומם, צומח וחי, כלומר, אנחנו משיגים את החיים דרך הדומם, הצומח והחי. ועכשיו אנחנו נכנסים לשלב בהשגת החיים שנקרא "אדם". החל מדרגת ההתפתחות הזאת והלאה יש לנו חופש בחירה. לכן אנחנו יכולים לקצר, לזרז את דרכנו, לשנותה, כדי להתקדם בלי שהייסורים ידחפו אותנו מאחור, כפי שקרה במשך כל ההיסטוריה, אלא להתקדם בחכמה, בשליטה.

אבל אפילו בדרך ההכרתית הזאת אנחנו מתקדמים בלי שליטה עצמית ובלי יכולת לצפות מראש מה יקרה. אנחנו כל הזמן עולים כמו בעיניים עצומות, אבל למעשה זה להיפך, אנחנו מתקדמים, אבל בהרגשה אחרת, בפרמטרים אחרים. לא חשוב שאנחנו מאבדים שליטה אגואיסטית, חשוב לנו, יחד עם זאת, להיאחז בהנהגה העליונה. היא מתנהלת על פי עיקרון שונה לחלוטין, ואם אנחנו נאחזים בה, אז נדע בביטחון מלא ובמדויק מה לעשות ונגיע למטרה בדרך הקצרה ביותר.

במאמרו של בעל הסולם "אין עוד מלבדו", המאמר העיקרי, החשוב, היסודי ביותר, היקר ביותר לנו ולאנושות כולה.

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך." כל מה שמתרחש בעולם, נובע אך ורק מכוח טבע אחד ויחיד שנקרא כלפינו "הבורא". במילים אחרות, אחת מהופעותיו אנחנו מכנים בשם "בורא", מפני שהוא בורא אותנו כחומר ומנהל אותנו.

"ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון", מצד אותו הכוח כדי שנשכח ממנו, שלא נזכור, שנתבלבל וכן הלאה. "וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, אף על פי שזהו כוח אחד, הוא פועל עלינו בצורה כפולה, מראה את עצמו דרך גילויים שונים.

"כלומר, מה שהשמאל דוחה," צד שמאל דוחה, גם זה נקרא תיקון, בדיוק כפי שאנחנו מתנהגים עם הילדים, מראים להם שמצד אחד אנחנו אוהבים אותם, ומצד שני מענישים ומגבילים אותם.

"זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה", מהתרוממות רוח ומאהבה, מהתנהגות נכונה. בעולמנו, כשאנחנו מלמדים את הילד להתקדם נכון, אנחנו מצד אחד, מכניסים אותו למסגרת קשוחה, מענישים ומגבילים אותו, ומצד שני, דוחפים אותו קדימה. גם מצד הכוח העליון נעשית אותה הפעולה, הוא מושך אותנו ודוחה, מגביל מקדימה ומאחור, כפי שנאמר: "אחור וקדם צרתני". מדוע?

בעולם שלנו אנחנו מתקדמים בצורה אגואיסטית. יש לנו כוח להתקדם. האגו של הילד כל הזמן גדל, והוריו מלמדים אותו רק כיצד להשתמש בו. כלומר, האגו הוא המנוע שלנו, הרצון להשיג את הכול, לגלות, לרכוש, להרגיש ולהכיר. והורים רק מלמדים את ילדיהם כיצד להשתמש נכון באגו כדי שלא יזיקו לעצמם.

ובהתקדמותנו לקראת הכוח העליון אין לנו שום מנוע, עלינו לפתח אותו. אפשר לעשות זאת רק אם הכוח העליון נותן לנו את תכונותיו. לכן ההתקדמות נעשית על ידי כך שאני כל הזמן מושך אליי את הכוח העליון או שאני נמשך אליו. לשם כך צריך להיות כל הזמן בקשר עימו, להזדקק לו, להימשך אליו או למשוך אותו אליי. אבל מכיוון שהאגו שלנו כל הזמן מפריע לנו, אנחנו כל הזמן שוכחים זאת.

בחיי היומיום האגו של האדם אינו מפריע לו להתקדם, אלא להיפך, האגו הוא זה שמקדם אותו, אנחנו רק נותנים לו מסגרות שונות. המשפחה והחברה מספקות לו רק את המסגרת שבה הוא יכול להתקדם, בעזרת התכונות שנמצאות בו.

וברוחניות צריך לקבל את כל התכונות מהבורא, מפני שאין בנו שום דבר מתאים כדי להגיע לדרגה של קשר עימו. לכן, המשיכה והדחיות מכוונות רק אליו. ואנחנו כל הזמן משתדלים לאחוז בו בעזרת הקבוצה, הלימוד וכל האמצעים העומדים לרשותנו, והוא דרך הקבוצה והספרים, דרך כל האירועים, לחילופין מושך אותנו ואחר כך הודף אותנו. דרך המשיכות והדחיות ההדדיות האלה אנחנו מתקדמים.

"והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד."

כלומר, אני מגיע למצב של ייאוש ובלבול, עד שאיני יכול להתקדם ונופל. נמאס לי מהכול, הלב פתאום נעשה "לב אבן", אני מאבד כל רגישות, לפני רגע אני בכיתי, הייתי בהתפעלות, הייתי בקשר עם החברים, הכול היה נראה לי כל כך קרוב ומרגש, ופתאום אני נעשה גס, חצוף, עקשן ומלא זלזול. אני כלוא בתוך המצבים הללו, אני מבין בתת ההכרה שלא הייתי כזה קודם, שעכשיו אני שונה, אך איני מסוגל לעשות שום דבר עם עצמי, המצבים האלה שולטים בי.

אם יש לי מספיק ניסיון, אז אני יכול לבקר את עצמי מהצד, אני יודע שבעוד רגע אני יכול להיות שוב רגיש, רגשן, עדין, מלא חמלה ואפילו בוכה, ובעוד רגע זה שוב יהיה להיפך. בצורה כזאת הבורא משחק איתי כדי להראות שאני לגמרי נשלט על ידו, כאילו מחברים לי כבל שבעזרתו לגמרי שולטים ברגשות שלי, בתפיסות שלי, בכל מה שיש בי.

וככל שנעלה יותר למעלה, אנחנו נרגיש עד כמה השינויים בנו יותר ויותר בולטים, כיצד אנחנו עוברים ממצב בהמי הנמוך ביותר עד להרגשה החדה ביותר, שפשוט רוצים לקפוץ החוצה מתוכנו! וכך אנחנו ניזרק מצד לצד בצורה חדה, פתאומית ותדירה.

"והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד."

מהי העזרה? האם העזרה היא בלהיאחז במצבים האלה?! זה האגו. המניע הראשון הוא תמיד לרצות לאחוז, לשלוט בהם, כלומר, להשתלט עליהם, אחרת אנחנו כמו בנדנדה לא מרגישים יסוד יציב מתחת לרגלינו.

"לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה", באופן אגואיסטי "אין לו כח לקיים את התו"מ", להיתקן, להיות בתוך הקבוצה וללמוד כפי שעשה קודם.

"שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ." למרות מה שהוא רואה ומבין בתוך התכונות האגואיסטיות שלו, הוא עוצם את עיניו, וממשיך ללמוד בתוך הקבוצה, כי במצב כזה רבים נפלטים מהקבוצה. "ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת", מעל האגו שלו "אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה'".

ובכל מקרה, "והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד", כלומר, הוא לא מבין, לא משיג, מבולבל, "היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה".

המצבים האלה של הייאוש, העייפות הם הרבה יותר ממושכים ממצבי העלייה והתרוממות הרוח. אם אדם מסתכל קדימה מנקודת מבט כזאת, אז בוודאי שהוא לא רואה שום דבר טוב. אפילו יותר מזה, ככל שהוא מתקדם יותר, הוא נמצא יותר ויותר במצב קודר, מנותק, מיואש ומחוסר כוחות. זה נעשה כדי להראות לו שהוא לא מסוגל לעשות כלום. בדרך כלל במקרים כאלה אדם רוצה מייד לברוח: "אם אני לא מסוגל, עדיף שאני אשאר בצד. יתכן שהמקובלים צודקים, הלימוד לא בשבילי." מדוע שיהיה במצב רוח לא טוב, אם ישנם לידו אנשים שחיים בנוחות פחות או יותר. האדם לא מבין שכל זה נעשה בכוונה, וההתקדמות מבוססת רק על הניתוק שלו מהטבע האגואיסטי שלו. אם הוא מחזיק מעמד בדרך הזאת, "אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו." כלומר, הוא צריך להבין כי עליו לא לספוג לתוכו את היסודות החדשים ולנסות להיאחז בהגה הפנימי שלו כדי לשלוט בעצמו, בהסתכלות הפנימית שלו על העולם, בהרגשתו ובתפיסת עולמו.

זאת הנקודה המרכזית הבעייתית שלנו, מפני שכל הדחיפות, הסטירות, שינויי המצבים, שינוי הכיוון והמחשבות, ניתנים רק כדי שנבין שעלינו לא להיאחז בפנימיותנו ולבנות שם בסיס רציני חדש, אלא להיאחז בכוח חיצוני, כלומר, להתחיל להרגיש ולפתח את עצמנו מחוץ לעצמנו. אנחנו חייבים לצאת מתוך עצמנו, למקם את הנקודה שלנו, את הרצון להשיג את המטרה, כמו בתוך רחם, מחוץ לנו, דרך הקבוצה בתוך הבורא. זהו השינוי שעלינו לבצע על עצמנו.

לכן, כל מה שאנחנו עוברים נחוץ רק כדי לנער את הכול מתוכנו, כדי שנבין שאין בנו משהו שכדאי להוקיר. ראה כיצד מנהלים אותך, מה עושים לך. כל השכל והרגש שלך לא נותנים לך כלום. הכול יכול להשתנות ב- 180 מעלות, ואתה כלום, כמו מחשב ריק לפני הזנת תוכנה. אם אתה רוצה למצוא נקודת אחיזה אמיתית, עליך לחפש אותה מחוץ לך! לכן, כל הסטירות שאנחנו מקבלים מהבורא הן רק כדי שנבין שחייבים לאחוז בו.

"וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות", כדי שהוא יוציא אותי מתוכי וידביק אליו, כלומר, שהנקודה שלי לא תהיה בתוך האגו שלי, אלא שתצא החוצה לתחום של הבורא.

"נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'", מהכוח האחד, מפני שלא יכול להיות שום דבר משום מקור אחר. כל הזמן מציבים לפנינו דמויות כלשהן, שדרכן הבורא פועל עלינו בכוונה. כמו בעולם שלנו, אם אני רוצה לסכסך בין שני אנשים, אני מספר להם אחד על השני, והם עומדים מולי ורבים, ואני צופה מהצד מרוצה. בדיוק כך הוא עושה לנו. לכן, מאחורי כל האובייקטים והתופעות חייבים לראות רק את השפעתו. הוא נמצא בתוך כולם וכל הזמן משפיע עליי. כלומר, אני לא רואה את החברים, את הטבע, את המרכיבים הדוממים, הצמחים ובעלי החיים, לא רואה כלום, אלא רק את הבורא, הכוח האחד שפועל מאחוריהם ודרכם מפעיל אותי.

בעיקרון, אנחנו חיים כך בתוך הטבע שלנו. ההבדל היחיד בין המקובלים לבני האדם הרגילים הוא בכך, שהמקובלים מגלים את הכוח היחיד הזה, את החוק היחיד שלו, את תכונתו היחידה, ההנהגה היחידה, וחוץ מזה אין כלום, חוץ מהכוח האחד שמנהל את הכול.

"אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת," שאינו יודע מדוע ולמה, מפני שהוריו משרתים אותו כל הזמן ועושים את הכול למענו. לכן, מספיק לו מצב הקטנות: לא צריך ללכת לשום מקום, לעשות משהו, להבין משהו. אלה הם בני האדם הרגילים בעולמנו. הבורא לא נתן להם רצון יותר גדול כדי להכיר אותו, לשאול מאיפה כל זה מגיע?, "שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות", שהכול בסדר בחייו ויש לו מספיק מהכול. וגם אם חסר להם משהו, הוא לא מחפש את הסיבות לכך מעל העולם הזה.

"וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי" שתלוי בשורש נשמתו, "אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה." כלומר, נותנים לאדם "הכבדת הלב", מחשבות זרות, מחזירים אותו לעיסוקים הקודמים שלו שהוא בעצמו כבר מזמן ויתר עליהם עוד לפני שהתחיל ללמוד קבלה, אבל עכשיו הם שוב מושכים אותו. והוא מסכים עם כל זה בלי להבין שהבורא מציג לפניו את כל זה כדי לקדם אותו יותר. "וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'. ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה" מהבורא, מתכונת ההשפעה, "משאר עובדים," מהחברים שלו "שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'." נראה לו שעושים זאת בכוונה. ברור שכל היחסים שלו עם החברים בקבוצה מנוהלים במאה אחוז על ידי הבורא, ואם חודרים מעט לעומק, אז רואים כיצד הוא מסדר אותנו בערמומיות כדי לקדם אותנו. זהו השדה והאמצעי העוצמתי ביותר למאמצים שלנו.

"מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו." אנחנו מכירים את זה מניסיוננו. אם יש לי בעיות כלשהן אני מרגיש רע, מרגיש כאב, אך אני לא משייך את זה לבורא, מפני שהוא נסתר. הבורא מתגלה מעט, ואני מתחיל להרגיש שהכול מתרחש בתוכי מפני שהוא מציג לי את זה. הוא מתגלה עוד יותר, אני מתחיל להרגיש שרע לי וכואב לי, הוא עושה זאת כדי שאני אפנה אליו. כלומר, כל הערפול או הבהירות תלויים רק במידת התגלותו או הסתרתו כלפינו. בהתאם לזה צריכות להיות כל התגובות שלנו. התגובות צריכות להיות מאוד פשוטות כדי שהבורא יתגלה, כדי שאפשר יהיה להבין יותר טוב מה לעשות. לא סתם להבין משהו, אלא להבין כיצד לפעול בתיאום עימו, כלומר בהתאם להשפעה.

"מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו." האדם לא יכול להצדיק את התנהגות הבורא, להבין שהוא מעניש אותו כמו אימא אוהבת, לטובתו, ואז העונש לא יכאב לו, אז הוא לא יכעס על אימו, אלא יסלח לבורא, כדי שהוא ייתן לו תכונות אחרות, כדי שיראה דרך העונשים האלה את האהבה. העונשים לא צריכים להשתנות, הרגשת העונש נשארת, אחרת הבקשה הזאת תהיה אגואיסטית. אני לא מבקש שהעונשים ייעלמו כדי שאוכל להתעלות מעל האגו, אלא אני מבקש רק שיהיה לי כוח להרגיש אהבה עם כל מכה. כך אדם נעשה דואלי, מורכב משתי תכונות הפוכות, ובזה הוא כבר נמצא מרוחק מהבורא וגם מהקשר עימו. כלומר, הגדלת האגו מרחיקה את האדם מהבורא, והרגשת הקרבה הגדלה מקרבת אותו אליו. "וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה", מדוע הוא לא יכול להצדיק את התנהגותו?, "עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה", בתכונת ההשפעה. לכן הוא מרגיש את השפעת הבורא כלפיו כלא טובה.

אם אנחנו רואים בחיינו משהו שלילי, זאת אומרת אנחנו מאשימים את הבורא. ובמקרה הזה הבורא נסתר מאיתנו במידה שאנחנו שוללים אותו כטוב ומיטיב. לכן, חייבים להתעלות מעל הרגשת הכאב להכרה שכל זה לטובה, אבל יחד עם זאת הכאב נשאר. אנחנו לא צריכים להרגיש את עצמנו בתוך האגו שלנו, לכן אנחנו מוציאים את הנקודה הרוחנית שלנו החוצה, לתחום של האור. מפני שבתוך האגו אנחנו נרגיש כל הזמן מינוס. כל ההשפעות של הבורא תמיד ייראו לנו כשליליות. לא מדובר על אנשים רגילים ששורפים את חייהם או מרגישים פלוסים, מעריכים את עצמם מתוך האגו שלהם, אלא על אותם אנשים שרוצים להעריך את עצמם כבר בעולם הרוחני, לעלות במדרגות של העולמות הרוחניים: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון ועולם אין סוף. אז הדבר היחיד שהם צריכים לעשות הוא לצאת מתוכם.

יש לנו רק מוח ולב. אם אדם מרגיש או מבין שהוא אינו מרוצה ממשהו, אז עליו לשייך את זה לבורא. אם זה לא מאפשר לו להתעלות ולהצדיק את הבורא, עליו לבקש ולדרוש שהבורא יעזור לו לעשות זאת, ולא כדי שירגיש טוב יותר, אלא כדי שיוכל להצדיק אותו.

מה זאת אומרת "להצדיק"? למי אכפת אם אני מצדיק או לא? האם אנחנו ילדים שמשחקים? לא. כאשר אני משתוקק להצדיק אותו, אני מבקש: "תעלה אותי לתכונות שלך. תיתן לי את תכונת ההשפעה, כדי שאוכל להרגיש ולהבין כיצד אתה עושה זאת ואז אני אוכל להצדיק אותך. אני רוצה לצאת מאותו המצב החשוך שאני נמצא בו עכשיו כדי להצדיק אותך". כלומר, אנחנו מבקשים תכונות אחרות.

"עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה", שום תכונת השפעה. "והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה," מהבורא "שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות", לתוך האגו שלו, לחשבונותיו הצרים החד-סטריים שהם רק כלפי עצמו. אני עושה חשבון דו- סיטרי כאשר אני מרגיש בתוכי מינוס, כשרע לי, ויחד עם זאת אני מרגיש פלוס. ועל ההפרש בין המינוס לפלוס, על הפער הזה אני מרגיש את עוצמת השגת הבורא.

אם אני אצליח להצדיק את הבורא בדרגה הראשונה של האגו שלי, אז אני אתחיל להרגיש את עצמי ב"עולם העשיה". אם אוכל להצדיקו בדרגה השנייה, אני יוצא לעולם ה"יצירה" וכן הלאה. כלומר כנגד חמשת מדרגות האגו יש חמישה עולמות רוחניים.

נניח, שאני נמצא בעולם ה"בריאה". זאת אומרת אני חש את כל ההרגשות השליליות בתוך האגו שלי, שזה מינוס גדול מאוד, ויחד עם זאת, אני מרגיש פלוס גדול מאוד. על דואליות כזאת בנויה כל המערכת הרוחנית.

אנחנו לומדים זאת כעיקרון של "צמצום א'" שנשאר תמיד. זאת אומרת, שהאור לעולם לא ייכנס לתוך האגו. אתה לעולם לא תרגיש טוב בתוך האגו שבו אתה חי ומתפתח.

בעולמנו התפתחות האגו הגיעה לשיאה וזה נגמר. הוא ימשיך להתפתח כאגו רוחני, ואם אנחנו לא נשיג כנגדו מצבים רוחניים, אז אנחנו נרגיש רע מאוד, יותר גרוע ממוות! וכל ההשגות הרוחניות מתרחשות מעל האגו. כאשר אנחנו מציירים כלי אגואיסטי כלשהו, והאור חוזר מהמסך שלו ורק לאחר מכן הוא נכנס פנימה. אבל הוא לא נכנס לתוך האגו שלו, אלא נכנס לתוך הרגשות שלנו שנקראות "תכונת ההשפעה". כלומר, האגו כאילו מתלבש בתוך כיסוי שנקרא "חסדים", שזאת תכונת ההשפעה.

ואחר כך לתוך הכלי נכנס אור ההשגה שהוא "אור חכמה". וכך הם מתלבשים אחד בתוך השני. והאגו עצמו נשאר ריק. אנחנו לא יכולים להרגיש בו כלום חוץ מצרות. לכן, דווקא במצבים כאלה האדם מקבל לפעמים התעוררויות לבורא, לאור, למשמעות החיים, ואחר כך שוב נופל, עד שלבסוף מעוררים אותו להבין שרק הבורא יכול לעזור לו ובאמת לקרבו אליו, כלומר, אל האמת, למשהו שכדאי להיאחז בו. מכאן אנחנו רואים שכל המצבים שלנו, כל מה שמתרחש בעולם עם כל אדם ובמיוחד איתנו, הכול מסודר ומכוון להתקדמות רק לקראת מטרה אחת! אם אנחנו שומרים על זה בכוונות ובמאמצים שלנו, אז אנחנו מייד עולים על הגל הזה, ויחד איתו מתקדמים בדבקות בדיוק לכיוון הבורא, מתחילים להרגיש כיצד הוא מוביל אותנו "ביד" מעל כל המהמורות ומעל כל הגלים. ואף שהוא מנער אותנו בדרך, הוא עושה זאת בכוונה. ואז אנחנו מתחילים להרגיש את היחס שלו כלפינו כתרגילים, כאימונים, כהדרכה מיוחדת. זה תלוי במידת הקשר של האדם לקבוצה, מפני שההתגלות של הבורא, היכולת שלי להיאחז בו, לפנות אליו, למשוך אותו, לבקש, להתפלל, כל זה אפשרי רק דרך הקבוצה! מפני שפנייה לאחד צריכה להיעשות רק דרך כלי אחד, אחרת אין חיבור, אין קשר. הקבוצה היא אותו המחבר שדרכו אפשר להתחבר אל האור. רצוי שהיא תהיה לפחות מעשרה אנשים, זאת האפשרות המיטבית, כי זה המבנה שלנו.

"והאדם צריך להשתדל להשתוקק ללכת תמיד בדרך ה', שהוא דבוק בו יתברך. כלומר שכל מחשבותיו יהיו בו יתברך". חייבים להתכוון דווקא לדרך הזאת, כאשר אתה מעמיד את עצמך במודע במצב כזה וכך מזרז את ההתפתחות.

"אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו אל יצא מרשותו יתברך, כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להיכנס להקדושה", להרגשת הכוח העליון, כאילו קיים משהו הפוך, שהוא מסוגל לעשות טוב או רע, כלומר, להתנגד לבורא. "פירושו, שאל יחשוב האדם שיש ענין כח של ס"א", או אנשים אחרים בעולמנו, או אפילו לאדם עצמו, וזה ממש מעניין! כלומר, אם אני רוצה או לא רוצה להתקדם לבורא, אז גם זה לא אני, אלא הבורא עושה כך. כלומר, כל מחשבותיי, רגשותיי, מניעיי, תחושותיי, עליי לשייך לחשבונו. והיכן אני? אני לא קיים. לכן נאמר: "אין עוד מלבדו". כאן אנחנו מתחילים להרגיש את ה"מחסום" בין העולם שלנו לעולם העליון. מעברו נמצא העולם העליון שבו "אין עוד מלבדו", והוא כבר מתחיל להיות מורגש מעבר ל"מחסום".

ו"מי שאומר שיש כח אחר בעולם", נניח כוחות טומאה, ריבוי כוחות, אז הוא עוסק בעבודה זרה, וכך מרחיק את עצמו מהמטרה. הבורא בכוונה מציג לנו את המצב כך, כדי שאנחנו מתוך פיזור גדול של כוחות שונים שפועלים עלינו ומקבלים ביטוי במחשבות ובהבנה שלנו, נבחר דווקא בו.

"שלאו דווקא במחשבה של כפירה הוא עובר העבירה, "אלא אם הוא חושב שיש עוד רשות וכוח חוץ מה', דווקא זאת הטעות שלו הוא עובר עבירה. ולא עוד, אלא אם מי אומר שיש לאדם רשות בפני עצמו, היינו, שאומר אתמול הוא בעצמו לא היה רוצה ללכת בדרכי ה', גם זה נקרא עובר עבירה של כפירה.", גם זה נקרא שהוא טועה, עושה עבירה, כפירה וכן הלאה. "כלומר שאינו מאמין שרק הבורא הוא מנהיג העולם".

"אולם בזמן שעבר איזה עבירה..", כל העבירות מצטמצמות לסוג אחד בלבד. בעולמנו אפשר לעשות כל מה שרוצים, חוץ מדבר אחד, חוץ מלשכוח שהכול מתקיים רק על ידי כוח אחד. הוא מנהל את כל דרגות הטבע: הדומם, הצומח, החי וה"מדבר", כולל גם אותנו. רק הוא ממלא אותנו לחלוטין, כולל הרצונות והמחשבות שלנו.

אז לשם מה בכל רגע הוא נותן לנו רצונות והרגשות לראות את העולם דווקא כך? כדי שכל פעם אנחנו נביא את עצמנו למצב של דבקות עימו, למצב של "אין עוד מלבדו". הרי הנקודה שישנה בנו צריכה להתמוסס לחלוטין בתוך האור. אבל הנקודה הזאת להיפך, כל הזמן תופחת ומכבידה עלינו. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

על כל ההתפתחות האגואיסטית שלנו אנחנו עושים "צמצום" ומתמוססים בתוך האור, כלומר, רוכשים את התכונות שלו. אנחנו לא מבטלים את עצמנו! דווקא בגלל שמצד אחד אני מחזיק את האגו שלי מתחת ל"צמצום", לא עובד עימו, הוא חי בי, ובתוכו מורגש כל מה שהפוך לבורא. ומצד שני, אני סופג בהדרגה את התכונות של האור, נעשה דומה לו. ואת מצב החיבור שלי עם האור בהשתוות עימו אפשר לכנות התמוססות, על אף שבאמת זאת לא התמוססות. בהתחלה אני רק מתייחס אליו כמו עובר, כמו טיפת זרע בתוך הרחם, ואני רק נדבק אליו. ואז האגו שלי מתחיל להתרחב ולהתפתח, אבל אני כל הזמן מבטל אותו וכך אני גדל.

כך אני מגלה את עצמי בתוך השדה העצום של האור העליון, שם בהתחלה אני קיים בצורת נקודה. ואחר כך כל הזמן מתקן את האגו שלי לתכונת ההשפעה, אני מתרחב יותר ויותר עד שאני תופס את כל האור בתכונות המתוקנות שלי. קודם אני עושה "צמצום" על השימוש הישיר באגו שנשאר בי, ומעליו אני בונה "מסך" על מנת להגיע לתכונת ההשפעה, ובאותה המידה שאני יכול להשפיע, אני מתחיל להידבק לאור. כך אני מתקדם, עד לחיבור מלא עם האור.

"אולם בזמן שעבר איזה העבירה, ובטח שהוא צריך להתחרט ולהצטער על מה שהוא עשה את העבירה", כלומר, רק לרגע הפסיק להשתוקק להרגשת החיבור ברצון ובהבנה. מפני שאין שום דבר חוץ מהכוח האחד, והאדם מתקדם יחד איתו עד כמה שיכול להרגיש ולהבין אותו, יחד בתיאום, כל הזמן באהבה, בדבקות, כאשר משניהם נוצר אחד. למעשה הם שניים, אבל האדם עושה הכול כדי להיות כל הזמן כאחד. ואם מתרחק מזה אפילו לרגע, אז עליו להתחרט ולהצטער שכך יצא, אבל לא להצטער בצורה אגואיסטית.

ראשית, עליו לומר שזה לא הוא בעצמו עשה כך אלא הבורא, כדי שהוא ישכח לרגע קט את החיבור וש"אין עוד מלבדו". אבל אם היה זוכר את זה, אז יחד עם המחשבה שהוא מתחיל לאבד את הקשר עם הבורא, הוא היה מרגיש באמת כיצד נוצרת הדואליות. נניח, שאני התקדמתי בדבקות עם הבורא ופתאום נפלתי למטה. והבורא ממשיך, הוא קבוע, יש לו רק קו אחד בלי שום שינויים, כיוון שאבסולוט לא יכול להשתנות.

אבל בנקודה מסוימת אני תופס את עצמי שירדתי למינוס. כלומר, בשבילי קיים לא רק הבורא, ששולט באופן בלעדי בעולם ובי דרך הכול ודרך כולם, אלא קיימים גם אני, הקבוצה, האנושות שמורכבת ממיליארדי בני אדם וגם הבורא.

ברגע שאני מתחיל להרגיש ריבוי מערכות, ריבוי סיבות, אני מייד תופס את עצמי ומשתדל לחזור לדבקות עם הבורא. וכיצד אני יכול לחזור? בעצמי? גם זה לא נכון, מסתבר שאני מסוגל לעשות משהו בעצמי? כלומר, עליי לחשוב שוב על כך שלהיתקן ולחזור לדבקות עימו אפשר רק בעזרתו ולא בעזרתי. הוא זרק אותי למינוס, הוא עשה לי את הפעולה הזאת. לשם מה? כדי שאני אגלה שאני חושב עליו כל הזמן כעל הסיבות והכוחות השונים שיש להם חופש בחירה. ואז אני שוב משתוקק אליו ומבקש ממנו.

מה עשיתי על ידי זה? אני הוספתי פלוס. כלומר מתוך המינוס אני גיליתי שחסר לי קשר עם הבורא. גם קודם הוא היה חסר לי, אבל לא הייתי מספיק רגיש כדי להרגיש זאת. לכן, הבורא נתן לי את הרגשת המינוס, כדי שמתוכה אני ארגיש שעליי לחזק את הקשר עימו. בצורה כזאת אני בסופו של דבר עולה למעלה לדרגה הבאה ואנחנו זורמים איתו ביחד. ואחר כך הוא שוב זורק אותי עוד יותר למטה מקודם, ואז נדמה לי שלכולם יש חופש בחירה כולל אשתי וחמותי: "מדוע הן כל כך מרגיזות אותי?". ושוב אני מבקש מהבורא שיתגלה לי אבל הפעם לא בצורת חמות אלא בצורה האמיתית. אני מדבר ברצינות. על ידי אימון בדברים שגרתיים יומיומיים כל כך פשוטים אפשר להשיג את הכול.

"וכמו כן, בזמן שהאדם מרגיש שעכשיו הוא נמצא בבחינת עליה, ומרגיש קצת טעם בעבודה, אל יאמר, שעכשיו אני נמצא במצב, שאני מבין, שכדאי להיות עובד ה'." מפני ששוב זה התענוג הפרטי שלו, כלומר, גם התענוג וגם הייסורים שהוא כאילו מרגיש, גם את זה הוא משייך לעצמו. אבל זה לא כך, עליו לשייך אותם לבורא. אז מה, זה לא אני מרגיש? לא, זה לא אתה! הוא נותן לך את ההרגשה הזאת. יש הבדל בין מה שאני מרגיש לבין מה שנותן לי להרגיש מישהו אחר. כלומר, המקור נמצא במישהו אחר, שמשפיע עליי והוא לא המקור להרגשה שלי, אלא ההרגשה עצמה שאני מרגיש נמצאת בו. ואם ההרגשה החיובית הזאת אומרת ש"הוא צריך לדעת, שעכשיו הוא מצא חן בעיני ה'. לכן הקב"ה מקרבו ומשום זה הוא מרגיש עכשיו טעם בעבודה." הוא מרגיש תענוג בתוך תכונת ההשפעה, בתכונת הדבקות עם הבורא. וגם את התענוג הזה הוא מרגיש לא בתוכו, אלא בתוך הבורא. "אין עוד מלבדו", זאת אומרת הכלי שלנו, כלומר המוח והלב שלנו גם נמצאים שם.

"ויזהר, שאף פעם לא לצאת מרשות הקדושה, לומר, שיש עוד מי שפועל חוץ מהקב"ה."

"וכמו כן, בזמן שמצטער על מה שאין הקב"ה מקרבו, צריך גם כן להזהר, שלא יהיה על חשבון עצמו, היינו מזה שהוא מרוחק מה', כי בזה הוא נעשה למקבל לתועלת עצמו. והמקבל הוא בפרודא. אלא, שיצטער על גלות השכינה." על האדם כל הזמן לזכור שעל ידי הצער שלו הוא מעורר הרגשה שלילית בבורא. הרי כל מה שאני מרגיש, מרגיש הבורא. אני נמצא בו, אני לגמרי דבוק בו. הרגשת הריחוק ניתנה רק כדי להתחבר עם הבורא, להבין מה זה להיות עימו בצורה הכרתית ולא בצורת נקודה בתוכו, כפי שזה היה בתחילת הבריאה, במצב ההתחלתי.

במצב א' אנחנו היינו כמו נקודה במרכז עולם אין סוף. במצב ב', במצב של השבירה אנחנו נמצאים עכשיו בעולם שלנו. ואנחנו נגיע למצב ג' כשנחזור שוב לעולם אין סוף.

ההבדל בין מצב א' ומצב ג' הוא בהכרה, בהשגה, בכך שאנחנו מגלים את עצמנו כדומים ושווים לבורא. כל דרך התיקון שלנו, כל המעגל הסגור הזה מיועד רק כדי שנכיר בתוך מה וכיצד אנחנו קיימים.

מתוך הכנס בסיביר, שיעור מס' 3, 08.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
"ויטמינים" לגדילה רוחנית
דוחים, כלומר מקרבים
לא רוצה להיות בובה על חוט!