קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם כותב במאמר "הערבות", שאם החברה דואגת לכל אחד, היא מסוגלת לנטרל באדם את הרצון האגואיסטי שלו.
נניח, שאני יוצא לשייט על ספינת תענוגים באירוח של "הכול כלול". חופשי מדאגה, כי השירות כולל ממש את הכול.
אני מתארגן בתא ומתכנן לבלות כך כשבועיים, אולם בזמן ההפלגה מודיעים לי שזה שייט נצחי. וכך אני חי כשהכול מוכן, כולל ארוחות הבוקר, הצהריים והערב שמוגשות בדיוק לפי הזמנים, התא תמיד מסודר, יש ספריה, אולם קולנוע, אינטרנט, בריכה, וכולי. הכול עומד לרשותי.
ובנוסף לכך כולם מגלים כלפיי יחס טוב ויפה של הקשבה, שאינו משאיר מקום לשום דאגה. האנשים מסביבי תמיד מוכנים לעזור לי בכול ומייד. אלה הם העקרונות החברתיים באונייה הזאת, שחלים על כולם ללא יוצא מן הכלל.
אז כיצד יגיב הטבע שלי על כך? האם במקרים כאלה אפשרית בכלל התפרצות האגו? האנשים סביבי, על ידי היחס שלהם כלפיי, מלמדים אותי לבטל את עצמי, ואני כבר לא מחפש במה למלא ולספק את עצמי.
למשל, אני לא משוטט במסבאות ומסעדות בחיפוש אחר מעדנים שעדיין לא טעמתי, אלא להיפך, אני מסתפק במזון פשוט ובריא. המותרות כבר לא מעוררים אותי כמו קודם. כל יום יש מזנון פתוח חינם עם קינוחים לפי כל טעם, שממתן מהר את הדרישות וכעבור יום יומיים אני מצמצם את "הצריכה היומית", וכעבור שבוע אני בכלל מסתפק בכוס קפה עם ביסקוויט כלשהו. האווירה עצמה שספוגה ב"אורות מקיפים" שעומדים כל הזמן הכן, מרסנים ומרגיעים את האגו שלי.
העיקר כאן זה היחס והדוגמה מהאחרים. אני נמצא בחברת אנשים שמסתפקים במועט. כך מקובל אצלם, לקחת לעצמם מעט, וזהו. הם באמת לא צריכים יותר מזה. הם מעדיפים להנות מהיחסים הטובים שאני עכשיו לוקח לפי מנות, במקום האוכל.
נניח, שאני יוצא במצב רוח קודר ולוקח לעצמי "מנה" שעליה כתוב "אהבתנו", ואני מייד מתמלא באהבה.
כי אני נמצא בתוך רשת של יחסים אנושיים, חברתיים, והיא משדרת כלפיי מסר ללא עוררין, שאני לעולם לא אדע מחסור. למעשה, מספיקה ההרגשה עצמה ושום דבר אחר. מלכתחילה, אנחנו מטבענו תלויים בטבע ואין כאן פשרות.
ולכן, אם הקבוצה מקרינה כלפיי יחס נכון, מלא רוגע, שלווה ורצון טוב, אז כבר כעבור חצי יום גם אני אהיה כזה וארגיש שהכול כך בדיוק צריך להיות. ולהיפך, אם אני אמצא את עצמי בתוך כנופיה כלשהי, אני אספוג את העקרונות שלה.
קיימת באדם נטייה טבעית להביא את עצמו להתאמה עם הסביבה. פשוט אין לו אמצעים, נשק להילחם נגד הנטייה הזאת. ולכן, תוך מספר שעות, אני נכלל באווירה הכללית של הערבות ואפסיק לדאוג לעצמי.
האנשים סביבי הם מערכת הקשר שלי, והם הקרובים אליי ביותר. אני לא מסוגל להתנגד לדעתם, מפני שגם אני חלק מהרשת הכללית.
לכן, כשמגיע תורי לגלות את הבורא, את שורש נשמתי, מביאים אותי לסוג קשר חדש, לקבוצה. בה פועל אותו החוק, והקבוצה תגיד לי שאין לי מה לדאוג לעתידי, ואני אפסיק לדאוג לעתיד. אבל חוץ מזה היא צריכה להעביר לי את המסר שחייבים להתחבר עם החברים ולהידבק בבורא. משום שלא מספיק הביטול העצמי, דרוש גם הכיוון הנכון. ואני אקבל גם את המסר הזה.
אבל בתוך הקבוצה לא לוקחים ממני את חופש הבחירה, כי היא פשוט תדכא אותי. ברוחניות דעתם של אנשים אחרים אינה מועברת בצורה אוטומטית. זאת ספינה אחרת שעליי לבחור בעצמי. הבורא מביא אותי לסולם, אבל כל מדרגה דורשת מאמץ להתחזק בדרך. אבל האם אני מתחזק? האם אני מממש את חופש הבחירה שלי? כי בלי הבחירה אני לעולם לא אפתח בתוכי את ה"אדם".
ה"אדם" הוא רק זה שלוחץ על עצמו כדי להיכנס לקבוצה, להתכלל בתוך החברים. ואז אני אקבל את כל היתר מהם, וגם זה בצורה אוטומטית, אני כבר לא שולט בזה.
למעשה, אנחנו בוחרים רק בדבר אחד, בסביבה. והתנאי הראשוני והעיקרי עבורנו הוא הערבות. אם אנחנו קשורים בקשרים של ערבות הדדית ומספקים לכולם את כל מה שדרוש לביטול עצמי, יותר מזה לא צריך בהתחלה.
והתנאי השני הוא, לדאוג שלכל אחד יהיו גירויים, תמריצים, כדי שבוודאות הוא יחזיק בחברים. זה מבטיח את כל העתיד הטוב שלו…
מתוך שיעור על פי מאמר "הערבות", 30.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
חברים, שאף פעם לא יאכזבו אותך
אל האהבה על פני האגו
התכונה הנפלאה של הערבות
