קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך שיעור מס' 5, כנס קרסנויארסק
שאלה: כל בוקר אני מתעורר עם המחשבה שהכול תלוי בי, "אם אין אני לי מי לי", ובונה תוכניות גדולות לעשות משהו נפלא, עצום, מועיל. אחר כך כל מיני דברים מסיחים את דעתי ובערב אני מגלה, שמסתבר שלא עשיתי כלום. אבל אני מבין ש"אין עוד מלבדו", כלומר, זה הבורא סידר לי את כל זה. אני הולך לישון, מתעורר בבוקר מחודש לגמרי והכול מתחיל מחדש. איך אפשר לפרוץ מתוך המערכת הזאת של ה"מריחות" שלי?
תשובתי: אני חושב שזה קורה, מפני שמהבוקר אתה מתכנן את האירוע הרוחני האגואיסטי האישי שלך. ובמקום זה צריך לתכנן אירועים קבוצתיים, ואז כל ה"מריחות" ייעלמו והשכחה תתפוגג. אתה יחד עם החברים תזכירו זה לזה על אותם הדברים שצריך לבצע.
פעולה רוחנית יכולה להיות רק קבוצתית, רק ביחד, לפחות עם עוד אדם אחד. אפילו אם בבוקר אני מבטיח לעצמי לעשות משהו, מצליח בזה ובערב מרגיש את עצמי כגיבור: "היום אני כל הזמן חשבתי והחזקתי בכוונה!", זה לא שווה כלום אם זה לא היה קשור לאחרים!
זה לא משנה מה חשבתי על אחרים, אם בפעולה הזאת אני לא הייתי יחד איתם. לכן, לאורך הרבה שנים אנחנו כל בוקר מבטיחים לעצמנו משהו, אבל לא מקבלים תוצאה!
עבודה רוחנית יכולה להיות רק בקבוצה שמורכבת לפחות משני אנשים, כאשר אנחנו מתמזגים יחד ועושים איזו שהיא פעולה, אחרת היא לא רוחנית. רצוי שבפעולה הזאת אנחנו נהיה תלויים זה בזה, נכללים זה בזה. אני שמח במה שעושה החבר, והוא שמח במה שאני עושה, וכך שנינו תלויים זה בזה.
והעיקר, למי עוד מכוונת העבודה? יכול להיות ממני ומהחבר, לקבוצה ומשם לבורא. האם אנחנו יכולים להעביר את השמחה ההדדית שלנו מאיתנו אליהם, האם אנחנו עושים בזה נחת רוח לבורא?
היציאה מתוך עצמך לתוך תכונת ההשפעה לא יכולה להיות עבודה של אדם אחד, צריכים להיות לפחות שניים.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בקרסנויארסק, 14.06.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אולי נחלק את העבודה בינינו?
לשמחה דרושים מינימום שניים
תקשור את עצמך לקבוצה, כמו אונייה לרציף
