במהירות המרבית

Laitman_2010-11-10_8028_us.jpg

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קכ"ה: "וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלה שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו".

המקובלים מספרים על המצבים שאותם נצטרך לעבור בדרך הרוחנית. הם מספרים לנו, כדי שאנחנו בעצמנו נשתוקק קדימה, בכך שנשתמש בכל האמצעים האפשריים.

אם לא נדרוש, לא "נלחץ", אנחנו לא נזמין את המאור המחזיר למוטב. והכול הרי ממומש רק באמצעותו. אין כוח אחר, חוץ מכוח האור. ואנחנו צריכים להשתדל קצת יותר כדי למשוך אותו.

ה"קפיץ" הפנימי מנהל את פעולת האור, כאילו שמתחו אותו ושחררו ובזה התחילה הבריאה, עד שכל התהליך יסתיים. אז הנה, בשלב מסוים מופיעה אצלנו האפשרות להשפיע על הגורל שלנו, מפני שמאותו הרגע אנחנו צריכים לגדול בצורה הכרתית.

אבל אם איננו רוצים לגדול בעצמנו, בהתאם לנסיבות ולהזדמנויות שנותנים לנו, אז דוחפים אותנו קדימה על ידי ה"מקל". בסופו של דבר אנחנו בכל מקרה נחכים, נבין, נרגיש את מה שמתרחש ונשתתף באופן הכרתי בתהליך, אבל בדרך כזאת כל צעד יהיה מלווה בייסורים. כך או אחרת, אינך משנה את השלבים של הדרך שלך, אתה תצטרך לעבור את כל המצבים והמדרגות, אבל כל אחת מהן תתחיל ממכות: "אוי! אני הבנתי, אין ברירה אחרת. נו, מה לעשות, אולי זה שווה את זה. אוהו, זה אפילו לא רע. וואו, זה פשוט נפלא!..". ובפעם הבאה, אותו הסיפור, שוב לא רוצים לעשות שום דבר, עד שהמכות לא מזיזות אותך מהמקום.

אבל אפשר להסתדר גם בלי הדרכים העוקפות שמפילות אותנו מהרגליים. אז במקום להידרדר לצרות והתלאות, אנחנו רק נאבד קצת מחשיבות המטרה בעינינו, בכך שאנחנו בזה רוכשים תמריץ לעלייה החדשה.

בזה כל ההבדל, והמהות שלה היא פשוטה: האם אתה רוצה לעשות נחת לבורא או לא? כי כל התענוג שלו הוא בזה שהנבראים בעצמם ירצו לבוא אליו. העניין כאן הוא לא בייסורים, למרות שאתה שופט דווקא לפיהם. אתה אפילו נכנע מראש עם בואם מתוך העצלות. אבל האם אתה יכול להעלות את עצמך: "כן, אני עצלן, אני לא רוצה שום דבר ובכל זאת, יכול להיות, אני אנסה לכבד, לשמח אותו?". על כך נעשה החישוב ואז אתה מזרז את הזמן. אבל אם נסתמך על התועלת העצמית, לא יהיה שום זירוז.

הסיכוי היחיד זה להרגיש את עצמך כאורח ולעשות נחת רוח לבעל הבית. אחרת אתה כאילו אומר: "אני אקפוץ אליך כשיהיה לי צורך. קודם אני ארכוש תיאבון, ואז אבוא. ובינתיים תשב ליד השולחן ותחכה". אבל אפשר לפעול גם אחרת: אתה מריח את הריחות של המטעמים שהוא הכין עבורך, אתה מעריך אותו, שואל אותו שאלות, והעיקר עבורך, הוא לטעום מהסעודה כדי לעשות לו נחת רוח. רק בתנאי הזה אתה מתקרב לשולחן.

מדובר על עבודה גדולה שמכוונת כולה לעשות נחת רוח לבורא, ולא כדי לקצר את זמן הגלות. את ה"גלות" עצמה אתה מפרש בצורה אחרת: אתה נמצא בגלות לא מהתענוגים, אלא מההשפעה לבעל הבית.

וזה לא קטע קטן בסוף הדרך הארוכה של כמה חודשים. אלא בזה כל העבודה שלנו. זוהי הבחינה ד', שנוצרת לאחר הבחינות הקודמות, היא מאוד דחוסה, עובדת בתדרים גבוהים מאוד ובקצב "משגע". אם בעבר שלבי ההתפתחות נמשכו מיליוני שנים, אז היום הכול נדחס לשנים ספורות. אנחנו בקושי ניגשים לעבודה האמיתית, ואילו העולם כבר מאבד את הכיוון ומאבד את הרגשת הזמן. עוד מעט הזמן והמרחק למעשה ייעלמו מתוך תפיסתנו, האנשים יפסיקו להרגיש את ההגבלות הללו…

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 28.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
המערכת תלויה בכל אחד
המקום שבו גדֵל בי האדם
הקפיץ מתוח

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest