בין שני כוחות

מתוך המאמר "היתה כאניות סוחר", ספר "שמעתי": "בפסוק "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה", הנה בזמן שהאדם דורש ועומד בתוקף ש"כולה שלי", היינו שכל הרצוניות יהיה מוקדש כולה לה', אזי הס"א מתעורר כנגדו וטוענת גם כן "כולה שלי", ואז יש מסחר."

כשאדם מקבל התעוררות לבורא מלמעלה, מתעורר בו גם הכוח של הסטרא אחרא כדי לאפשר לו חופש בחירה, ואז שני הכוחות פועלים במקביל.

"ואז יש מסחר… מסחר נקרא, שהאדם רוצה לקנות איזה חפץ, והקונה והמוכר מתדיינים על הכדאיות. האדם נקרע בין שני הכוחות הללו, כי שניהם מושכים אותו. היינו כל אחד טוען שהצדק עמו. וכאן הגוף, כלומר הרצונות של האדם, מסתכל למי כדאי לשמוע – להמקבל, או לכח המשפיע, ששניהם טוענים בבירור, כולה שלי.

כוח אחד מתעקש שעדיף להתקדם ביחד עם העולם הזה ולקחת מהחיים את כל מה שאפשר וכוח אחר מושך לרוחניות, טוען שהעולם הזה לא שווה כלום ובנוי כך רק כדי להתעלות מעליו. והאדם הורס את חייו, נקרע בין שני הכוחות הסוחרים ביניהם.

וכיון שהאדם רואה את שופלותו, שגם יש בו נצוצין שלא מסכימים לשמור את התורה והמצות, אפילו כקוצו של יוד, אלא כל הגוף טוען כולה שלי. "קוצו של יוד" הוא הנקודה, תחילת כל האותיות. אבל האדם אינו מסוגל לממש אפילו את הנקודה הקטנה הזאת בעל מנת להשפיע.

אזי "ממרחק תביא לחמה", היינו מהרחקות, שהאדם רואה איך שהוא כל כך מרוחק מה', ומצטער ומבקש מה' שיקרבהו, "תביא לחמה". ענין לחם הוא סוד אמונה. אזי הוא זוכה לאמונה בקביעות, כי "ה' עשה שיראו מלפניו", היינו שכל ההרחקות שהוא מרגיש, ה' הביאו לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו צורך לקבל עליו את יראת שמים, את הצורך בעבודת ה', מפני שאחרת הוא לא יכול להיחלץ מהביצה של החיים.

וזה פירוש "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'". פירוש, שהחיות דקדושה שבאדם, אינו בא דוקא מההתקרבות, היינו הכנסות, זאת אומרת הכניסות להקדושה, אלא גם מהיציאות, היינו מההתרחקות. שעל ידי זה שהסטרא אחרא מתלבשת בגוף האדם, וטוענת כולה שלי בטענה צודקת, ועל ידי זה התגברות באלו המצבים, האדם זוכה לאמונה בקביעות.

זאת הדרך שלנו, כל הזמן נותנים לנו פיתויים גשמיים שונים כדי לבלבל אותנו ועלינו להוריד את ערכם בלי לוותר עליהם. אסור לנו להתנזר או להיות סגפנים, מכיוון שאנחנו חייבים להשתמש בכל מה שיש בעולמנו, אבל במסגרת הקיום ההגיונית, הרגילה. וכל מה שמעבר להכרחיות, עלינו להפנות לרוחניות. את שני ההיבטים הללו חייבים לאזן.

השיטה שלנו היא לא מיסטיקה ולא דת. אסור להתנזר משום דבר. האדם חייב להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו בעולם הזה בחכמה, ואת כל רצונותיו להפנות כלפי מעלה, כדי להידמות לבורא, להתקשר אליו. "בחכמה", כלומר, על מה שהיינו יכולים לוותר אבל לא עושים זאת, מפני שמחליטים שזה הכרחי לקיום הנורמלי שלנו. במקרה כזה "לא יגונה ולא ישובח". בעצם, נכון להיום, כל העולם מתקדם לקראת המצב הזה.

נכון להיום גדל מספר התושבים על פני כדור הארץ, יש פחות ופחות עבודה, יותר ויותר מובטלים, מקצצים בתנאים הסוציאליים, וכולי. בהתאם לסטטיסטיקה, 50% מהרכוש הכללי על פני כדור הארץ נמצא בבעלותם של 1% מכלל אוכלוסיית כדור הארץ.

בסופו של דבר, זה ייאלץ את העולם, דרך מלחמות ומהפכות או דרך הכרה, להגיע להחלטה לייצר ולצרוך רק בצורה הכרחית כדי להתקיים בהיגיון ובכבוד.

בעבר היה תנאי, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", אז הכול יהיה בסדר. אבל מאות שנים לפני הספירה המקובלים עשו עבורנו תיקונים מיוחדים במערכת ההנהגה, ועכשיו אין צורך לאדם בעולמנו לקבל על עצמו הגבלות גשמיות וגופניות כלשהן לצורך התיקון. הוא יכול לצרוך בצורה הגיונית ורגועה את כל מה שנחוץ לבריאותו, לקיומו, בלי הגבלות. לכן, אם הראש שלי עסוק כל הזמן בהתקדמות הרוחנית, בקבוצה, בלימוד ובהפצה, אז לא חשוב כמה אני שותה ואוכל עם החברים, אין שום הגבלות.

עכשיו כל העולם מתקדם לקראת צריכה מבוקרת. בכל מקרה, אין לנו לאן לברוח, האווירה בחוץ, האקולוגיה וגם המצב הכלכלי והתעשייתי יחייבו אותנו לזה. לכן, האדם יהיה עסוק רק בצריכה גופנית הגיונית וכל היתר הוא יכוון להשגת הדרגה הרוחנית.

אבל במאמר הזה מסופר על כך, שגם אם האדם מעמיד את עצמו ב"קו האמצעי", הוא בכל זאת נמשך כל הזמן לימין או לשמאל, לשמאל או לימין. כדי להתקדם חייבים להימצא בין שני הקווים המתפתחים. מצד אחד, לכאורה אנחנו נמשכים להתפתחות רוחנית, ומצד שני, נמשכים להפרעות שונות מצד "קו ימין".

כיון שהוא רואה שהכל השם ית' עושה, בין היציאות ובין ההכנסות. וכשזוכה, אזי הוא רואה, שבין היציאות ובין ההכנסות, הכל ממנו יתברך.

להיות עניו, זאת אומרת להיות כל הזמן ב"קו האמצעי", להיות מקובע על "אין עוד מלבדו" בעזרת האיזון של שני הקווים, כשהאדם מבין ששני הקווים נובעים מהבורא במידה שווה ורק כדי שהוא יממש את הבחירה החופשית ויתקדם.

מה שאין כן משה רבינו עליו השלום, סבל את הענוות לכן נקרא עניו, היינו שהיה לו שמחה מהשופלות. היינו, שבכל מדרגה ומדרגה הוא צריך להחזיק את השופלות, וברגע שעוזב את השופלות, תיכף נאבד ממנו כל המדרגות "משה" שכבר השיג, ודי למבין.

שפלות, פירושה, שאין לאדם כוחות משלו ואת כל הכוחות להתקדם הוא מקבל מהבורא. כלומר, אני לא מסוגל לייצר כוחות בעצמי כי אין לי כוח. כל מה שיש לי הוא אנרגיה, שכל, רצון, מצב פנימי, נסיבות חיצוניות ומה שאני מקבל בתוך ההכרה כל רגע בחיי. כל זה מגיע מהבורא. אין כאן מקריות, אין שום דבר שתלוי בי. הדבר היחיד שתלוי בנו הוא להבין את המתרחש, לעשות בחירה נכונה, להביא את כל מה שאנחנו מרגישים בתוכנו ומסביבנו למקור אחד ויחיד.

וזה ענין סבלנות. שענין שופלות יש אצל כל אחד ואחד, אלא לא כל אחד מרגיש את שופלות לדבר טוב, נמצא שלא רוצים לסבול."

האדם מתחיל להבין שלא הוא המקור העיקרי לשכל, למחשבה, לפעולה, להחלטות ולכל דבר. כל זה מגיע רק מהבורא. זה עוזר לו להידבק לבורא, ואם הוא מבין זאת יותר ויותר לעומק, אז הוא פשוט מתמוסס בו.

לכן, העבודה שלנו היא לייחס את כל מה שיש לנו בלב, במוח, בהחלטות, בחזון, בכל מה שאנחנו מרגישים בתוך החושים שלנו, כל מה שמתרחש סביבנו ובתוכנו, רק למקור אחד ויחיד. זה העיקרון של "אין עוד מלבדו". אם כל מה שאנחנו עושים אנחנו מייחסים לאותו המקור, אז אנחנו מגיעים לדבקות עם הבורא.

מתוך שיעור על פי המאמר "היתה כאניות סוחר", 10.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
טעם של קשר עם הבורא
האדם בתוך אש צולבת
"ממרחק תביא לחמה"

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest