בין סלע לתהום

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיפים ג' – ד':

"כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מלת "כמוך" אומר לנו, שתאהב את חבירך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך, לא פחות בשום פנים שבעולם. כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמו. ואם מעט לך זה, אומר לך, שפשטו של המצוה הזאת של אהבת זולתו, מחמיר עוד עלינו להקדים צרכי חברינו על צרכי עצמנו. ומעתה צא ולמד, אם המצוה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

נדרש מאיתנו לימוד גדול, כדי לרכוש שתי אבחנות:

אנחנו חייבים להגיע לאהבת הזולת בצורתה האמיתית, זה אומר, שבכל צעד ושעל, בכל רצון, בכל אפשרות, בכל רגע אני מחפש שיטה איך להיטיב לזולת ומשקיע בזה את כל הכוחות עד הסוף, בדיוק כפי שעכשיו כל היום וכל הלילה אני עובד למען עצמי, משתדל להפיק מקסימום התועלת לעצמי. ה"שרות העצמי" ממומש בי בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, בצורה הכרתית ובמאמצים מכוונים. אבל כך או אחרת, עכשיו אני צריך לפעול בדיוק להיפך: בהכרה ובתת הכרה, בסולם המאמצים מאפס ועד אין סוף אני חייב כל הזמן להשפיע לכולם ולכל אחד. האם אני מסוגל לזה? האם יש משהו יותר מנוגד ושנוא עליי? איך אפשר לחיות עם ידיעה כזאת, עם ציווי כזה, שעליו התורה מספרת לנו?

אנחנו התרגלנו למילים יפות, אנחנו מחנכים את הילדים להיות טובים, זה נכון. אם אני רוצה שיכבדו אותי, שיצביעו עבורי, אז שוב אני צריך לדבר באופן מתאים. כולם מסכימים ש"אהבת הזולת" זה נכון, אבל אף אחד לא מתכוון לקיים את זה ברצינות. וחוץ מזה, אף אחד לא בדק האם באופן עקרוני זה אפשרי.

לכן, אנחנו צריכים לנסות לקיים את זה בפועל. ואז אנחנו נראה את האמת, נגיע עד לנקודת הבירור העמוקה ביותר: מסתבר, שהטבע שלנו הפוך לדרישה הזאת. שני סוגי הטבע, על מנת לקבל ועל מנת להשפיע, עומדים כאן זה מול זה, ואנחנו נמצאים ביניהם. מצד אחד, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר, ומצד שני, על ידי החיפוש בדרך להכרה הזאת, אנחנו משכנו את המאור המחזיר למוטב. אנחנו מאוד רוצים השפעה, אך אנחנו לא מסוגלים להשפיע, ועל המצב הזה נאמר בתורה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה".

אם אנחנו בפנים נעמוד בשתי ה"אבחנות" האלה, אז נמצא את עצמנו על סף יציאת מצרים.

מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 22.10.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ואהבת לרעך כמוך
זה לא מתקבל על הדעת. אז איך אפשר לרצות את זה?
תכיר את הגבול שלך