בושה כמנוע של התקדמות רוחנית

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף 7: "כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי"ז עד שמאבד צורתו האנושית.

ומתוך שמה שנמשך משלימותו ית' ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמנו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות."

הבריאה עומדת נגד הבורא בתכונה הפנימית שלה, ברצון האגואיסטי של "אני אמלוך". וכנגדו יכולה להיות רק הבושה שנובעת מתוך הפגם שבתוך ה"אני" העצמי שלי.

למעשה, שתי האבחנות האלה מתמזגות לאבחנה אחת, והיא בהחלט מספיקה כדי להביא את הנברא לתיקון. כי האדם מוכן לעשות הכול, רק לא להרגיש פגם מבושה ברצון לקבל שלו. אנחנו מסוגלים לסבול בושה רק אם אפשר לכסות את הרצון לקבל שלא ייפגע ממש. אפילו שהרצון לקבל ייפגע בדרגות הראשונות, אבל רק לא בדרגה ד', כי זה מייד מאלץ את האדם לשים קץ למצב הנוכחי, להפסיק את הרגשת הבושה מייד, בכל האמצעים שרק אפשר.

בדרך כלל אנחנו מפצים על הפגמים, בכך שלומדים את זה מהסובבים. כל המערכת בנויה בכזאת צורה, כדי שבג' קווים "ההפוכים" אנחנו איך שהוא נסתדר עם הבושה. אבל בעצם, זו הרגשה גדולה שהוכנה לנשמות גבוהות.

שאלה: מה היחס בין בושה ודבקות, שאותה אנחנו צריכים להשיג?

תשובתי: בושה ודבקות, פחדים וחרדות, אהבה ושנאה, כל מה שרק תרצה, זה הכול מרכיבים של הדבקות. בדבקות כל אחד מהם משתתף בצורה מקסימלית, פתוחה וגבוהה ביותר.

מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 24.10.2012

ידיעות קודמות בנושא:
בושה שגרועה יותר ממוות
האנציקלופדיה של הבושה
בושה היא ההופכיות לשלמוּת