בושה גשמית ובושה רוחנית

שאלה: מה ההבדל בין בושה רוחנית לבושה שאנחנו מרגישים בחיי היום יום?

תשובה: בושה גשמית, זו בושה אגואיסטית מזה שאני לא רוצה לפגוע בגאווה שלי. בושה רוחנית מתרחשת אחרי ה"צמצום", כשאני לא דואג על עצמי, לא מתבייש מהתכונות הטבעיות שלי. אני דואג ממשהו אחר לחלוטין.

אני חייב את הבושה! אני בעצמי מחפש אותה בהתפתחות הרוחנית, משום שהיא נותנת לי הרבה כוחות. אם נבייש אותך עכשיו, אז תתאר לעצמך איך שאתה "תתחמם", איזה כוח זה ייתן לך, תזוזה. אתה כבר לא תשב כך בצורה רגועה ותישן על מקומך, כמו עכשיו, אלא תתחיל לזוז, עד שלא תכבה את הבושה הזאת. אתה עוד תדאג במשך שבוע על הבושה הזאת, עד שלא תירגע עד הסוף.

אתה תהיה מוכן להכול, רק לנטרל את סיבת הבושה, ולא תירגע עד שהכול לא יחזור למקום שלו. אם איזה אדם גרם לבושה שלך, אתה תעשה הכול כדי לנקום בו. יש אנשים עם מזג חם יותר או פחות, אבל כל אחד מרגיש בערך אותם הרגשות.

השאלה היא, האם אני אוכל להשיג מצב כזה שזה לא ישפיע עליי אישית, אלא אני ארגיש בושה מזה שאני לא תורם לחברה, לא לוקח בה חלק, לא מוסיף את מה שאני חייב ואפילו מעל התפקיד שלי? רק מזה אני מתבייש.

זה כמו שאם היינו מאשימים מישהו אחר: "אתה לא מתבייש?", זאת אומרת, מראים לו שהוא לא מתחשב בזולת. מנקודה כזאת אני מתחיל את התיקון שלי.

ואז התכונות האישיות שלי בכלל לא באות בחשבון, כי זה האופי הבהמי. האם ראיתם חיה שהתביישה ממשהו? פגשתם חתול שהסמיק מזה שהוא גנב שמנת ותפסו אותו?

לחיה אין במה להתבייש. אבל לאדם שבנו, שאותו אנחנו מתחילים לבנות, יש בושה. הבושה מתייחסת דווקא אליו, אדם נמצא בדאגה האם הוא נותן לאחרים, מוסיף לטובת הכלל, מממש את התפקיד שלו במערכת הכללית.

מתוך שיעור על "מתן תורה", 18.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בפני מי אני מרגיש בושה?
בושה היא ההופכיות לשלמוּת
בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף