בואו נדבר על הטוב?

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר," סעיף 33: "כל נחת רוח של יוצרנו ית' להנות לנבראיו, היא במדה שהנבראים ירגישו אותו ית', שהוא המשפיע, והוא המהנה אותם, אשר אז יש לו שעשועים גדולים עמהם, כאב המשתעשע עם בנו החביב לו, בה במדה שהבן מרגיש ומכיר גדולתו ורוממותו של אביו, ואביו מראה לו כל האוצרות שהכין בשבילו."

"שעשועים", זה אומר שאני מרגיש את רצונו של הבורא, את היחס שלו, את הצורך שלו לברוא אותנו ברצון להיטיב לנבראיו. אני מרגיש אהבה ללא גבולות שזורמת מהמדרגה שלו. הוא ברא אותנו כדי לאפשר לנו להרגיש את אהבתו. ואנחנו יכולים ליהנות מהאהבה הזאת רק במידה שאנחנו מבינים ומרגישים אותה, במידה שאנחנו מסוגלים להעריך אותה.

ובהשפעה ההדדית הזאת אנחנו ביחד, כמו שני אוהבים, כמו אב ובנו. הם משתעשעים זה עם זה, אולם הבן מבין את אביו בצורה מדויקת ונמצא בדבקות עימו. הם כלולים אחד בתוך השני ברצונות שלהם, וכל אחד יכול למלא את השני. בטבע המקורי שלהם, הם הפוכים זה מזה, אבל בזכות התיקון הם מאוחדים, ויש להם אינספור הזדמנויות להתפתח. הסתירה הפנימית לא מפריעה, אלא מאפשרת להם לגלות אהבה אין סופית מעל הפירוד.

שאלה: מדוע אנחנו מדברים כל כך הרבה על הרע, וכל כך מעט על הטוב?

תשובה: ראשית, אתם צריכים לדבר על הטוב זה עם זה, על תכלית הבריאה, העבודה, והקבוצה.

שנית, אנו לומדים ומבררים את ה"כלים", הרצונות שלנו, וזה לא יותר ולא פחות אלא מחסור חסרונות. כל הלימוד שלנו ועליית הבקשה לתיקון נובעים מחוסר מילוי של הרצון. אנו לומדים כיצד להגיע לרצון הנכון ולהעלות אותו כדי לקבל בתשובה את הכוחות, את ה"מסכים" וה"אורות" המתקנים. ורק אז אנחנו מגיעים למימוש, ובסוף המעשה זוכים לתענוגים מדבקות, אחדות, השתוות הצורה עם הבורא.

לכן, כל העבודה שלנו מתבצעת תחת לחץ. אבל אם אתה מעריך אותו, אם אתה מעריך את הלחץ הזה, אם אתה זוכר שאתה עובד לא סתם, אלא כדי לשרת את הבורא, אם יש לך מספיק אמונה, כלומר, כוחות ה"בינה", כוחות של השפעה, אז, גם אם מדובר בהתגברות ובמצבים לא נעימים, אתה נהנה מזה. הרי, יש לך עוד כוח אחד, כוח של ה"בינה", שמעלה אותך מעל ה"מלכות". ואף על פי שב"מלכות" אתה לא מרגיש נוח, "בינה" מספקת לך את ההרגשה של העלייה.

קשה להרגיש את הדואליות הזאת מתוך המילים, אבל זאת העבודה שלנו. אנחנו עושים מאמצים, ואז מתעוררת השאלה: האם אנחנו נהנים מהם או לא? זה תלוי במי שבשבילו אנחנו עושים את המאמצים הללו.

אולם בכל מקרה, יוצא מכך, שבסיפור על העבודה הזאת אין כל כך הרבה מילים על התרגשות והנאה. העבודה עצמה תופסת את רוב הסיפור.

אם אתה תשאל אותי באופן אישי, אני נהנה מרוב המצבים שאני עובר. לפעמים אתה נזרק לתוך הרגשה לא נעימה, לפעמים לתוך אדישות. הכול יכול לקרות, אבל צריך להשתדל להחזיק בעלייה וליהנות מכל מצב. הרי, אם הבורא מנהל אותך, אם אתה כל הזמן נמצא בידיים שלו, גם כאשר הוא מנתק אותך, זורק אותך, בסופו של דבר, אין לך רגע קט ללא הנאה.

בחזרה ל"שעשועים" של האב עם בנו: מרגישים אותם דווקא במצב שבו אתה לא מקבל כלום. זה מנוגד לתפיסה שלנו, אין לך כלום ב"כלים" שלך. האור "נרנח"י", זה לא המילוי שמגיע אליך ממישהו, אלא היחס שלך לבורא שנבנה מעל הריקנות שבפנים. דווקא היחס הזה מגלה לך אור ש"קיים באוויר", היחס הזה בעצמו, זה האור של ההשפעה והאהבה שיוצא ממך.

אנחנו אומרים שהשפע של האור מגיע מהבורא ומתגלה בכל העולמות, אבל למעשה, זה לא אומר שאתה מתמלא בהנאה בצורה אגואיסטית. לא, מפני שזה קורה מעל "צמצום א'", בתכונה של "להשפיע על מנת להשפיע", ולאחר מכן, ב"לקבל על מנת להשפיע". מדובר בניגוד מוחלט לדעות הנוכחיות שלנו, ואי אפשר להסביר אותו.

זו הסיבה שבגללה אנחנו לא יכולים לתאר את התענוג שאנחנו חווים, כאשר אנחנו "משתעשעים" עם הבורא. כל זה קורה כתוצאה מביטול עצמי ומסירות נפש, מעל ה"מחסום", מחוצה לך, בשאיפתך החוצה, מעל ייסורי האהבה.

מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר," 09.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
טוב ליבו הנוקשה של העליון
מוכן לספוג מכה!
כל העולם, פניו של הבורא