קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
במידת התקדמותו, האדם מתחיל להרגיש שכל הרוחניות נמצאת מחוץ לגוף שלו, בכל מה שסובב אותו: בטבע הדומם, הצומח והחי, בבני אדם. זהו אותו העולם, אותו השטח, שאליו אנחנו צריכים ללמוד להתייחס באהבה, בהערכה, בהשפעה, כדי שכל העולם שנמצא מחוץ לגופנו יהפוך עבורנו לחשוב מאוד.
הרגשת הקיום בגוף הפיזיולוגי מתעוררת רק בדמיון שלנו בגלל סכום הכוחות שפועלים עלינו. דווקא משום כך אנחנו מרגישים, כאילו שחיים בתוך הגוף הגשמי. ואם אצל אדם מופיע דחף לחיות מחוץ לגופו, בכל מה שסובב אותו, זו כבר נטייה להרגיש את הנשמה.
כאשר האדם מתחיל לעבוד על זה, הוא רואה שצריך לרכז את כל העבודה בסביבה הנכונה, כי רק משם הוא יכול לקבל עזרה ותמיכה. סביבה כזאת, הקבוצה, מהווה נציג של העולם החיצוני שיכול להגיב, למשוך אליו לעזור לצאת מתוכי החוצה.
ואז אני מקבל את הקבוצה כמציל שלי שזורק לי חבל, כדי להוציא אותי כמו מתוך באר. אני כבר לא מזהה את עצמי עם הגוף ורוצה לצאת מתוכו החוצה, ולכן תופס את החבל הזה. והקבוצה, החברים, שנמצאים מבחוץ, מחוצה לי, עוזרים לי לצאת מהגוף שלי.
כך בעובדנו בהדדיות אנחנו עוזרים זה לזה, כל אחד בתורו, לעלות ולצאת מתוך עצמנו. כי רק מחוץ לעורי, מחוץ לאינטרסים האישיים, האדם מתחיל להרגיש שהקבוצה זה לא איזה אוסף של איזה שהם אנשים, אלא השכינה הקדושה שבה מתלבש הבורא.
הגוף מורכב מ"קליפת נוגה", זה חלק שמספק לי בחירה חופשית ו"מישחא דחיוויא", האגו החזק ביותר שמושך אותי חזרה, כדי שאני אוכל לתת יגיעה נכונה ומספקת, בזה שמנסה לצאת החוצה.
על ידי הרצון שלי לצאת מהאגו שלי, מאהבה עצמית, ממחשבות על התועלת האישית, לפרוץ מחוץ לגבולות של עורי ולחשוב על הקבוצה, על הזולת, על העולם, אני מעורר כוח שמגיע דרך הקבוצה, הרב, הבורא, שמציל אותי מבית הסוהר הזה. כל זה קורה על ידי לימוד והפצה, כל האמצעים שבהם מתלבש כוח הבורא ועוזר לי לצאת מתוך עצמי.
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 13.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אתם אוהבים פרחים?
צעקה מתחתית הבאר
כשהמסכים יפלו
