אסון פוקושימה

 הערה: מכל האסונות הגרעיניים, התאונה בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה, גרמה את הנזק הגדול ביותר לאנושות מפני שהיא נמצאת בים וזוהי היציאה לאוקיינוס השקט שאליו ממשיכים כל יום להטיל שלוש מאות טון של חומרים רדיואקטיביים. יחד עם זאת אזור הדליפה אינו נגיש לא לרובוטים ולא לבני אדם בשל הטמפרטורה הגבוהה. האנושות תמשיך לחיות בתנאים של תחנות כוח גרעיניות מתקלקלות ואקולוגיה שמשתנה.

התייחסותי: אנחנו בנינו מאות תחנות חשמל גרעיניות בעולם שבהדרגה ייֵצאו מכלל פעולה או ייהרסו כתוצאה מהפצצה. אפילו אין צורך בפצצות גרעיניות מספיק להטיל פצצה רגילה אחת על הכורים הגרעיניים.

שאלה: כמה זמן אפשר לחיות עם זה?!

תשובתי: וכמה נשאר לאנושות לחיות? היא רק צריכה לתקן את הטבע שלה ובכך היא תעלה לממד חדש. הכול מכוון רק כדי לשכנע אותנו שבעולם הזה אין שום פתרון לחיים שלנו. נניח שאני יודע, שכעבור זמן מה אני אמות ומה הלאה? כלום, אני פשוט מציית לגורל ולא יותר מזה. אותו הדבר גם האנושות, בשביל מה כל זה הומצא? כדי להכניס אותנו למצב של פחד, לציית בעל כורחנו לתוכנית ההתפתחות של הטבע שתאלץ אותנו לעלות למעלה מהטבע שלנו. וזה מצב שבאמת יחייב אותנו לגלות את תוכנית הבריאה. לא יתנו לאדם למות אפילו אם הוא ירצה מאוד ויחשוב ש"טוב לי מותי מחיי". אבל לא! כך אתה מבקש לעצמך רחמים, אבל הבורא הוא "קשה עורף", הוא לא ייתן לך למות.

אני מדבר במלוא הרצינות. או שהאנושות תבחר בעצמה את דרך התיקון, או שצריך יהיה להביאה לדרך הזאת בעזרת ייסורים. זה אומר שיש לאלץ את האנושות שתרצה למרות הטבע שלה להתעלות מעל לאגו ולעבוד רק בכוונה על מנת להשפיע. מפני שכאשר אתה, במגע הקטן ביותר עם האגו, מרגיש ייסורים נוראיים אז אתה בורח ממנו. האגו נקרא "עזר כנגדו", הוא בעצמו כביכול לוחש לך: "תצא ממני כמה שיותר מהר!" במילים אחרות, הוא בעצמו דוחף את האדם החוצה, כמו חרצן מתוך הדובדבן. לקראת זה אנחנו מתקדמים.

או שאפשר לרכך את זה על ידי מודעות עצמית, נכיר בתוכנית הטבע, בכך שאין מנוס ממנה, ובמטרה שלה, בעתיד הנפלא שלה, וננסה ליישםאותה אבל רק על ידי מימוש של חכמת הקבלה. זוהי הדרך הטובה והיא אפשרית. אם לא, אז אנחנו בכל זאת נגיע אליה ובכל מקרה נשתמש בה, אבל לאחר ייסורים גדולים.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן", 5.10.2016