אני עם העולם זה אחד

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ס"ח:

"ואל תתמה על זה, שאדם פרטי, יגרום במעשיו, מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו "חוק ולא יעבור", אשר הכלל והפרט שוים, כב' טיפות מים. וכל שנוהג בכלל כולו, נוהג גם בפרט. ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל, אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי, שמעשה הפרט, לפי ערכו, מוריד או מעלה, את הכלל כולו."

מתוך תפיסת המציאות אנחנו יודעים, שהעולם שנראה לי זה אני עצמי, הכלי הרוחני שלי מחולק, מרוסק ומרוחק ממני ברגש ובמודעות לכל הכיוונים. אין עולם, הוא כולו, זה אני. ואם אני אוסף את החלקים שלו, מקרב אותם זה לזה בכל הבחינות של, "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר", אם אני מחבר אותם יחד למערכת אינטגרלית כללית, שבה שהם מקושרים הדדית בשלמות, אז הקשר ההדדי שלהם, התלות ההדדית, ההתכללות ההדדית, מאפשרים לי באותה המידה לגלות את הכוח שמחבר ומחייה אותם, את הזרמים שזורמים בין האיברים האלה.

רופא שמשתיל, מחבר לגוף איברים אלה או אחרים שלו, והם מתחברים למערכות הכלליות. כך גם אני במידת החיבור מחדש מרגיש את הכוח העליון שזורם בין החלקים שלי ומחדיר בהם חיים. מחיות הגוף אני מתחיל להרגיש מיהו הבורא, לפי העיקרון: "ממעשיך הכרנוך". הוא מתגלה לאט לאט בגוף המתוקן שלי, עד שאני המתוקן לחלוטין, מגיע לדבקות מלאה איתו.

ודאי, שעל ידי זה שמתקן את עצמי כלפי העולם, אני בזה מזמין תיקון העולם בכללות. כי בסופו של דבר, אני והעולם זה אותו הדבר.

כאן נשאלת השאלה: אם אני כבר מתקן את העולם, אז למה שכל האחרים לא יחכו בצד? למה כולנו צריכים להתחבר ולהשתתף בתהליך?

העניין הוא, שהכול תלוי רק בהתכללות ההדדית של הכלים (הרצונות), שעוזרים זה לזה, כמו שנאמר: "איש את רעהו יעזורו". אני מתחבר עם האחרים והאחרים מתחברים איתי, וכולנו מתאחדים עם המקובלים מהדורות הקודמים וגם עם אלה שעדיין לא הגיעו לרצון להיתקן ולהתחבר. אם אנחנו בצורה פעילה דואגים לכולם, אם פועלים גם כלפי העליונים וגם כלפי התחתונים, אם אנחנו שווים בינינו, כמו שנהוג בין החברים, אז כל אחד מתקן את כל העולם ומלואו משלו.

אתה לא יכול לתקן את מה שאני מתקן, ומה שאתה מתקן, הוא לא יכול לתקן. אבל זה לא מבטל את העיקרון הראשי, שבהתאם אליו שעל ידי זה שמתקן את עצמו, האדם מתקן את העולם כולו. כי לכל אחד יש עולם משלו. בכך שאני מתחבר עם כל האחרים, אני מעביר דרכי את האור אליהם, בדומה לכלי דם, בכל מיני צורות אפשריות וכל מיני מערכות הקשר. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי.

ולהיפך, אם האדם מתקן את העולם, זה מחייב ומביא אותו לתיקון עצמי. באופן כזה, הפצה רחבה עוזרת לנו לתקן את עצמנו, לפי אותה הסיבה: האדם והעולם, זה אותו הדבר. לכן אסור להשאיר את התיקונים שלך כלפי העולם בכלל. כמו שאומר בעל הסולם, ככל שהאדם מתקדם, ככל שהוא גדול וגבוה יותר, כך תחום הדאגה שלו רחב יותר. תחילה המשפחה, אחר כך העיר, אחר כך המדינה, ובסופו של דבר, הוא חובק את כל העולם, ואי אפשר להימנע מכך.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 07.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
בדרך אל הדבקות האין סופית
הרצאה לעצמך
לא תוכל לחסוך במכשולים

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest