אני ולא אני

שאלה מהבלוג: האם אפשר לומר שהאור של הבורא מסתיר ממני את אשליית הגבול שמבדיל אותי מהעולם החיצוני? מפני שאם חוקרים את המרווח בין "אני" ל"לא אני", אז אין שום מחיצה. באיזה גיל האדם נקלע לאשליה הזאת של חלוקה ל"אני" ו"לא אני"? האם זה קורה תוך כדי תהליך למידה של תינוק או שזה טמון בנו מלידה?

תשובתי: לא הייתי רוצה לספר על אותן תחושות והרגשות שעובר עוּבָּר ברחם אימו. זה יכול פשוט לבלבל אותך, ויכול אולי ליצור עוד חללים בהתרשמויות שלך. אני לא חושב שיש בזה צורך. כל זמן שאנחנו שורים בתוך האגו שלנו, אז ככל שהאגו קטן יותר, כך אנחנו נמצאים במרחב רחב יותר. האגו הקטן ביותר שלנו היה כמובן בתוך הרחם של האם. והאגו האוניברסלי ביותר שמתחלף לאלטרואיזם, למעלה מעצמך, מתגלה כאשר אנחנו בונים סביבנו איזו שהיא הידמות לאמא – טבע שאיתה מתמזגים.

כל המציאות שלנו דוחפת אותנו עכשיו לזה, כדי שנתחיל להרגיש את כל הטבע כמשהו אינטגרלי, עצום, שבתוכו אנחנו נמצאים, כדי שנראה את הטבע כרחם אימהי אחד גדול ובאופן כזה נתפתח.

לשם כך עלינו להשיג תחילה שיתוף פעולה הדדי מלא בינינו, מפני שעל כל האנושות להיות גוף אחד יחיד, כעוּבָּר שנמצא בתוך אמא-טבע. אם נשיג את זה, אז נגלה שאנחנו במצב נוח לחלוטין, שבתוכו ידוע לנו הכול. נאמר, ש"עוּבָּר ברחם אימו רואה את העולם מסופו ועד סופו", רואה הכול לחלוטין. כל האור נמצא בתוכו, חודר דרכו, והוא נמצא מעל לכל ההגבלות. אפשרות כזאת קיימת רק כאשר נתאר לעצמנו את כולנו יחד כגוף רוחני אחד, שנמצא בטבע רוחני אחד.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "חדשות עם מיכאל לייטמן", 5.9.2018