אנחנו קיימים או לא?

נברא – מסמל קיום "מבחוץ", מחוץ (בר). הוא נקרא "יש מאין". מאיפה בא ה"יש" הזה, שנברא מאין, כיצד הוא נולד? הקיום ("אני ישנו") מתחיל מזה, שאני מתחיל להרגיש את עצמי ביחס לאור, ש"יש", קיים. ואז גם אני מרגיש שעכשיו אני ישנו וקיים, אבל "מאין", כלומר ביחס לאפס המוחלט (אין) שהייתי קודם.

כל חייו של הנברא כלואים בהגדרה הזאת "יש מאין", כי הוא הרי מעריך את עצמו כ"אין" (אפס) ביחס ל"יש", ביחס לאור הקיים. ואם שניהם נעלמים מהרגשת הנברא אז אין הוא מרגיש את עצמו.

הנברא אינו יכול להתקיים לבד. הבורא יכול להתקיים ללא נברא, יש לו את המציאות העצמית שלו. ואילו לנברא אין חיים אם הוא לא מרגיש את הבורא. הרגשת הבורא, נקראת חיים, קיום! אך אם אני בכלל לא מרגיש אותו, אז כל העולם נעלם ואני חוזר ל"אין". אין נברא ללא בורא! החיים והקיום שלנו נמדדים רק ביחס לאור.

אני – זה "יש מאין", כלומר תמיד כלולים בתוכי שני אלה : "יש" ו"אין", ובהבדל ביניהם אני מרגיש את החיים שלי. הקיום שלי, המציאות שלי, הם אינם שלי עצמי ולא עצמאיים. לאישיות שלי יש משמעות, רק אם שניים משתתפים בה : גם "יש" וגם "אין".

ואני לא שייך לא ל"יש" ולא ל"אין", אני "יש מאין". ולכן, אם איני מרגיש את ההבדל בין שתי המציאויות האלה, אז איני מרגיש שום דבר. נאבדת לי כל ההרגשה ואני בעצמי נעלם. מפני שאני, זו תוצאה מהפגישה של שתי המציאויות האלה : "יש" ו"אין".

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 10.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מבט על הבורא מנקודת הנברא
ה"לגו" הרב-מימדי של הבריאה
זוג בלתי נפרד, אור ורצון