אנחנו משתדלים, האור פועל

מתוך שיעור מס' 3 בכנס "קבלה לעם" במצוקי דרגות

כשהבאתי לרב"ש תלמידים חדשים, הוא אמר לי שעליי לאסוף אותם ולדבר איתם. "על מה?", שאלתי. הוא לקח את העטיפה הפנימית מתוך קופסת הסיגריות שלי, וכבר בפארק על הספסל כתב את המאמר שמתחיל במילים: "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה… שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה". דווקא מזה הוא התחיל, מהחינוך. כל מאמריו הראשונים מדברים על הדרך לבנות את הסביבה שתחנך את כל אחד. זה נוגע לנו המבוגרים. ואילו לילדינו המערכת מציגה את שדה הפעולה הרחב והטוב ביותר. מדוע?

מי שמלמד ילד, הוא כאילו כותב על דף נקי. אנחנו רואים כיצד הילדים לומדים את זה, סופגים את זה, מתעצבים על ידי זה, על אף שהם נמצאים במסגרות חיצוניות עם גישות לחינוך שאי אפשר לקרוא להן שיטות. כולנו מכירים זאת, כהורים או כעדים לתהליכים הכלליים.

מהצד השני, אצלנו אנחנו רואים שאפילו המעט שאנחנו משתדלים להעביר לילדינו בשלב הראשון, מביא תועלת רבה ונותן תוצאות טובות. באמת, זאת לא ההצלחה שלנו ולא החכמה שלנו. פועל כאן האור. ובכל זאת, בתחום הזה נדרשים מאתנו למעשה מאמצים קלים יחסית למה שנראה לנו.

אנחנו חושבים לעצמנו: כיצד ניגשים לחינוך? כיצד דואגים לילדים? כיצד דואגים למבוגרים? כיצד מממשים את הכול? – לא צריך לחשוב על המימוש, מפני שהבורא הוא זה שמבצע. את החצי הזה צריך להשאיר לו. ואילו אנחנו צריכים לחשוב כיצד אנחנו מממשים את מה שמוטל עלינו, כיצד אנחנו מבצעים את העבודה שלנו. אנו מבצעים רק חצי פעולה: מארגנים את התהליך, מספקים את כל הדרוש כדי לתת לכוח הקבוצה, לכוח האיחוד, הזדמנות להשפיע. כשאנחנו שומרים על הכיוון הזה, אנחנו משאירים לאור מקום לפעול, ואז זה קורה. זאת צריכה להיות המומחיות של המחנכים שלנו. בכך אנחנו מרגישים את עצמנו כשותפים של הבורא: אנחנו פותחים לו את הפתח, והוא כבר מעצב את האדם.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס מצוקי דרגות, 25.02.2011

ידיעות קודמות בנושא:
למסור לעולם את שיטת החינוך
דוגמה מוחשית אחת שווה יותר מכל המילים
אור לעזרתו של המחנך