אם נרצה תהיה לנו עצמאות

בפרק זמן הקצר שבין 1948 להיום הקמנו מדינה חזקה ומשגשגת תחת לחץ עצום ואש תמידית. עם זאת, את הידיעה שזהו, אנחנו על קרקע יציבה ושום דבר לא יערער יותר את קיומנו כאן, לא השגנו. להיפך. מיום ליום אנחנו מאוימים יותר מבחוץ ומבפנים, ומרגישים היטב איך כל רגע, כל מה שהושג בדם וזיעה, בין חיוך לדמעה, עלול להתפורר ולהתפזר. להימחק.

חוסר היכולת שלנו להשיג ביטחון קיומי, נובע מהגישה להתכנסות שלנו כאן. הקמנו את המדינה כאחים לצרה, זרים שמסכימים לחיות על אותה אדמה, מתוך הבנה שהעולם נגדנו ואין ברירה. מתוך נקודת הפתיחה הזו אנחנו נמצאים היום בסכנת התפרקות, מוּעדים לאבד עצמאות.

כאשר האגו מתגבר ומפריד, והוא תמיד מתגבר ומפריד, "אחים לצרה" לא מסוגל יותר להחזיק אנשים יחד. כל ויכוח מרחיק במקום להדק את הקרבה, כל חיכוך מחליש במקום לחזק ולהגביר אהבה. עד שאנחנו לא יכולים לסבול אחד את השני, דוחים זה את זה מכול וכול. והשכנים מעבר לגבולות? מרגישים ומתנפלים, ואנחנו? הולכים ונכנעים. נכנעים לשנאה הפנימית בינינו, ולשנאה החיצונית כלפינו.

שלומנו תלוי בשלום בינינו. לפיכך מלכתחילה אנחנו צריכים לשאוף לראות אחד בשני לא אחים לצרה, אלא אחים. נקודה. לזה לכוון, לזה לחנך, את זה לשים לנו כמטרה, ולמדוד את עצמנו כל הזמן: כמה התקדמנו לשם? האם לא סטינו מהדרך? ואם כן מיד לחזור ולדרוש מעצמנו לתקן את המעוות. מתוך כך לייסד אומה שהיא לא פחות ממשפחה. רק מושג שנקרא משפחה יכול לאצור בתוכו שוני תהומי, ואף להיבנות ממנו ולהיות עם חזק ומוצלח יותר.

העצמאות שלנו תלויה ועומדת על גורם פנימי והוא הרצון. הרצון לחיבור על פני הפירוד. החיבור הוא הכוח הרוחני הגלום בנו מאז ייסד אברהם אבינו את האומה על פני הפיצול שחולל האגו המתגבר. ואנחנו לא מפעילים את הכוח הזה. אנחנו לא רוצים.

הכוח הזה שמסוגל לשכון בינינו מתוך רצון לאהבה וחיבוק הדדי הוא הכוח העליון. מכיוון שהוא גלום בנו בפוטנציאל, די בו כדי לשמור על הישרדותנו כאן. לא יותר ולא לתמיד. בניין של ממש מחייב אותנו למשוך אותו לשרות בינינו, לפעול בנו. לא רק ישראל תיבנה מתוך כך, אלא כל העולם המתמוטט ייבנה בכוחו.

לא הרבה נדרש לזה. קצת לוותר. כל אחד במשהו. לא על דעתו, לא על מנהגיו. אלא לוותר על ההסתכלות על אותו יהודי שמחוצה לי, כמו על זר.