אם נמשיך לעצום עיניים, זה בסוף יתפוצץ לנו בפנים

לא רק בערי הגבול, בהן מתיחויות וחילופי אש הן דבר שבשגרה, אלא גם בערים המעורבות גובר המתח ומטיל אימה על התושבים. במלאת שנה לאירועי מבצע "שומר החומות", מציג סקר של תנועת "הביטחוניסטים" נתון מדאיג: 75% מערביי ישראל סבורים שאין ליהודים זכות על ארץ ישראל.

בנים למשפחות ותיקות בירושלים סיפרו לי כי לאחר מלחמת ששת הימים היה להם קשר טוב עם הערבים. הם היו מתארחים זה אצל משפחתו של זה, עוזרים ותומכים אחד בשני והיה ביניהם קשר לבבי שאחר כך התקרר ובהמשך גם התהפך לרעה.

לי נראה שזה קרה בגלל חוסר ההבנה שלנו את הערבים. אני תולה את עיקר הבעיה בנו, היהודים. כאז כן היום, אנחנו לא מבדילים בדקויות האופי של הערבים, לא יודעים לחקור נכון את התהליך שעובר עליהם – כמו גם עלינו – והתוצאה היא התנגשות חזיתית בין שני העמים ופחד באוויר. היה טוב לו היינו פשוט מתרחקים אחד מהשני. הבעיה שאין לנו לאן.

מדינת ישראל צריכה בראש ובראשונה לדאוג לשרת את היהודים שחיים בארצה. אסור לנו להרים ידיים, אחרת נמצא את עצמנו כלואים בשטחי מחיה מצטמצמים כמו סוג של גטאות. עלינו לעשות כל שבכוחנו למנוע זאת.

עלינו להילחם על הארץ מהסיבה שיש לנו ייעוד כלפי העולם שאנחנו יכולים למלא רק כאן: איחוד העם על פי כללי התורה שהעיקרי בהם הוא "ואהבת לרעך כמוך". אם אנחנו רוצים להיות שכנים טובים ולחיות בשלום, עלינו קודם כול להיאחז בקרקע, אחר כך לייסד עליה אומה מאוחדת לפי כללי האבות, ואיתם לגשת אל הערבים ואל שאר האומות ולשתף אותם איתנו. כל סדר אחר ייכשל.