קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מהם עקרונות הניהול וההכוונה העצמית בקבוצות של החינוך האינטגרלי? האם יש בקבוצה כזאת מקום להכוונה עצמית או שעליה להיות מנוהלת בקשיחות על ידי גורם מחוץ לקבוצה?
תשובה: בעיקרון, קבוצות הלימוד האינטגרלי מתנהלות בדומה מאוד למה שמקובל במכללות ובקורסים. כלומר, צריך להיות סדר. אנשים צריכים להיות מצוידים בכל האביזרים הדרושים ללמידה, כגון: מחשבים, עטים, עפרונות וכולי. מטרת הלימוד היא לספוג את החומר ולדון על כך.
חלוקת השיעור היא כזאת שלכל הפחות מחצית עד שני שליש מזמן השיעור מוקדשים לדיון. זהו אופן קליטת החומר, על ידי כך שדנים, שואלים, עונים, מתנגדים וכולי. החשוב הוא שהשליש שהמדריך מעביר לתלמידים, נספגים באופן פעיל על ידם.
קיימות הרבה מאוד שיטות בחינוך האינטגרלי, כאשר כולן מבוססות על שיתוף עם התלמידים באמצעות דיונים ובירורים. כל אחד יכול לתת דוגמה משלו על הנושא הנלמד, להתנגד, לנסח בצורה אחרת: על מה דיברנו, מה למדנו, היכן ההתחלה, הסוף, מהי התוצאה ועוד. באופן זה, כל אחד מהתלמידים יעבור תהליך של למידה, יעכל את הנושא הנלמד בתוך תוכו, ברגש ובמוח.
על אף שהאינפורמציה הנלמדת קשורה בצורה אינטגרלית ללב ולמוח, אנחנו צריכים לחלק אותה באופן ברור: "עכשיו אנחנו חוקרים את הנושא בצורה שכלית, מכאנית, מדעית, ועכשיו – בצורה רגשית. בואו ננסה לפרש את ההסברים שקיבלנו קודם בשפה מדעית ולאחר מכן בשפה רגשית. אילו דוגמאות אנו יכולים לתת ולהעבירן בצורה רגשית ולהיפך?", וכן הלאה.
בקבוצה צריכים להיות מארגנים, אחראים ותורנים מקרב התלמידים, שמתחלפים כל הזמן ומסייעים להעביר את השיעור, כגון: אחראים על שאלות ותשובות, על הכנת השיעור על כל היבטיו, אפילו אחראים להגיש מים לכולם. האווירה היא כזו שהתלמידים משרתים את עצמם והם שותפים לתהליך. המדריך נמצא איתם באותה הרמה, אף על פי שהוא עומד ומלמד אותם בצורה פרונטלית. אפשר לשבת בעיגול או בחצי עיגול, ובתוכו יושב המדריך. צורת הישיבה אינה חשובה, אך רצוי שהמדריך והתלמידים יראו זה את זה.
אם מדובר בכיתה גדולה מאוד, צריך שכולם יוכלו לראות את עצמם על מסכים, שניתן לראות את כלל הכיתה. איני חושב שכיתת לימוד בצורת אמפיתיאטרון כשמדריך עומד ליד הלוח זו הצורה המתאימה לבניית השיעור, אלא עדיף שהתלמידים ישבו בחצי עיגול ביחד עם המדריך. יחד עם זאת, הכיתה יכולה להיות כיתת לימוד רגילה עם שולחנות וכיסאות. אצלנו לרוב יושבים ליד השולחנות, כותבים, מקליטים את השיעורים ב- MP3 ובמכשירים אחרים. לעתים קרובות מגיעים אלינו תלמידים שאינם דוברים את השפה שבה מלמדים, וכמובן שאנו מספקים להם תרגום.
כל השיעורים מצולמים בווידיאו ונשמרים בארכיון. זה כלל הכרחי.
השיעורים מועברים על ידי מחנך, שמגדיר את החומר הנלמד, את צורתו, את נושא הדיון וכולי, כל זאת על מנת שהלימוד יהיה מסודר ולא נקפוץ מנושא לנושא באופן אקראי, אך בכל מה שקשור לתהליך החינוך, שם שיטת הלימוד היא שונה לחלוטין – היא מבוססת על דיון. בדרך כלל הקבוצות מתנהלות באופן דמוקרטי ושוויוני. הדיון בנוי על בסיס מחקר, הזדהות, השתתפות, התנגדויות ובירורים.
אחת מצורות הלימוד היא על ידי משחק תפקידים. אנחנו מדברים על מה שמתרחש בכל מישורי החיים: במשפחה, בין הורים וילדים, בין המעביד והעובדים, בין המנהל והכפופים אליו או בין חברים. כל אלו בעיות ביחסים בינינו שעלינו לפתור ולהגיע לאינטגרציה באמצעות שיתוף פעולה, ויתור הדדי, הבנה הדדית, מיזוג ואיחוד. על התלמידים לשחק ולהחליף דמויות אחד עם השני, להיות מסוגלים לצאת מעצמם ולעבור לאדם אחר. זמן רב מוקדש למשחקים ולדיונים: איך הסובבים שלנו מגיבים, האם הם מבטאים את עצמם נכון, מה הייתי מוסיף, איך זה מתרחש בחיים שלנו? על ידי אלו אמצעים התלמיד לומד על עצמו ועל האחרים. לכן חשוב מאוד לשחק ולצבור כמה שיותר דמויות שונות כדי ללמוד להבין את האחרים. זה החלק החשוב ביותר בחינוך האינטגרלי .
חינוך אינטגרלי משמעו, שמלמדים אותי מהו הקשר הנכון עם האחרים, כלומר, כיצד להבין אותם, אולי לסלוח או להיפך – להבין ולשנות את עצמי כלפיהם, "להיכנס" לדמות של אדם אחר, "לצאת" מדמותו, "לצאת מעצמי". כך נוצרות הזדמנויות לאדם לתרגל את ה"יציאות" וה"כניסות" שלו מעצמו, מעל עצמו, לקבוצה.
היכולת של האדם ל"צאת מעצמו" ולהבין אדם אחר צריכה להפוך לאוטומטית לחלוטין, כך שתפיסת העולם האובייקטיבית תהיה בשבילו דבר רגיל ומקובל, בדומה לשחקן שמשחק תפקידים שונים. שחקנים משחקים תמיד, לא רק איזו דמות מסוימת לפי תפקידם, אלא הם כבר "שכחו את עצמם" וכל הזמן משחקים דמויות שונות. אפשר לראות זאת על ילדים ובמיוחד על בני נוער, שצפו במספיק סרטים הוליוודיים והם פשוט "משחקים" את כוכבי הקולנוע. הם גם יכולים להבחין מי דומה למי, להעתיק את ההרגלים של הדמויות, את התנועות שלהם ולהשתמש בביטוים. זאת התרבות של הנוער.
בוודאי שאיננו צריכים להטמיע תרבות כזאת של משחקים קבועים בדמויות זרות, אך צריך להקנות לאנשים את היכולת "לצאת מעצמם" ולהפכה ליכולת אוטומטית, ואז אם יש משהו שאינו מקובל עליך, במקום לדחותו מיד, אתה מנסה להבין במה מדובר ומדוע זה קורה. כלומר, אינך מנסה להתנגד ולהגן על עצמך אלא אתה מברר: "איך יתכן יחס כזה? למה אני תופס את זה ככה?".
על העיקרון הזה בנויים כל השיעורים בחינוך האינטגרלי, כשרבים מהם אף מועברים על ידי משחק של בית משפט. קובעים את התפקידים השונים: שופטים, מושבעים, משקיפים, תובעים, עורכי דין ועדים, ודנים במקרה ספציפי שלגביו אנחנו מנסים להגיע לפסק דין. אנו עוברים מקצה לקצה – החל מהצדקה ועד הרשעה סופית, מפעילים את כל הרגשות והתכונות שלנו, מעקשנות מוחלטת, חוסר הבנה ורצון, ועד לנדיבות, מחילה וכולי.
אנו צריכים לראות ולהרגיש את כל המצבים והרגשות הללו בתוכנו, עד כדי כך שיהיו בנו כל הזמן במצב "הכן", כיוון שאנשים שעושים עבודה פנימית כזאת נהיים רכים ומורכבים יותר, אפילו מאבדים את ה"אני" שלהם בין הדמויות. הרי קיים "אני" והמון אנשים סביבי, ופתאום אני מתחיל להבין שספגתי בתוכי כמות ענקית של דמויות זרות, וכל האנשים האלה מסתדרים כל כך טוב בתוכי, שביניהם אני אפילו מאבד קצת את עצמי! זה מה שחשוב.
מתוך שיחה מס' 13 על חינוך האינטגרלי 18.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
המשפט כצורה להכרת מהות האדם
שיטה מעניינת
המשחק הוא הזדמנות לביטוי עצמי
