אלרגיה לאהבה

אני חייב להרגיש את החבר כחלק ממני, וכחלק העיקרי. כמו תינוק לאימו, שהוא עבורה הדבר החשוב ביותר בעולם. היא מוקירה אותו יותר מעצמה.

לשם כך אני עושה בקבוצה פעולות שמושכות את האור המחזיר למוטב – כדי שהוא יעצב בתוכי את התכונה החדשה, תכונת ההשפעה. ואז אני אגלה אהבה כלפי אלה שקודם שנאתי.

בדרך הזאת ישנם כמה שלבים. קודם כל, אני מגיע לקבוצה ולומד יחד עם החברים. היה טוב אילו הייתי יכול להסתדר בלעדיהם – נניח, לשלם למורה כדי שילמד אותי באופן אישי ושהחברים יסתלקו. אבל המורה אומר לי: "דווקא אותם אתה צריך. במידה שתתחבר איתם, באותה המידה אתה תשמע מה שאני אומר. אחרת תישאר חירש."

איזה מין תנאי זה? ככל שאנחנו מחוברים יותר, כך מבינים את דברי המורה טוב יותר. זה דבר מוזר… אין אותו בשום מקום.

ואחר כך המורה, יחד עם המקורות, אומר לנו: "אם תאהבו זה את זה, תרגישו את החומר הנלמד. לא רק תבינו, אלא תרגישו, תגלו את המציאות החדשה בקשר ביניכם. אם תתחברו כמו האצבעות של יד אחת, אתם תגלו את המציאות העליונה, את העולם העליון".

איזה דבר! אז מה לעשות?

"תנסה", אומרים לי. אני מתחיל לנסות, ואם אני באמת משתדל להתחבר עם החברים, אני מרגיש דחייה. מתחילים סכסוכים, בעיות, טענות הדדיות ללא כל בסיס, ולא ניתן להתגבר על זה. נראה שזה כל כך פשוט. על מה הוויכוח? אבל, מדובר על בעיה רוחנית: האם להתחבר כדי להתקדם לבורא, או להיפרד? זה כבר לא ויכוח על זוטות של העולם הזה, אלא מחלוקת רוחנית בין "משה" ו"פרעה".

כתוצאה מכך, אני מרגיש חוסר אונים, ובמקום אהבת חברים אני מגלה דחייה, ואחר כך – שנאה. ואז אני מתחיל לעבוד, כל פעם יותר ויותר.

לדוגמה, יש לי 50 קילו שנאה, ואני מכסה אותה ב- 51 קילו של אהבה. בכך אני רוכש את הכלי הרוחני. הרי, אנחנו בכל הכוח השתדלנו להתגבר על השנאה בעזרה של תפילה הדדית, וכתוצאה מכך, עכשיו יש בינינו אהבה.

זו הדרך לעולם הרוחני. אנחנו מגלים אותו רק בקשר בינינו – פשוט אין לו מקום אחר להתגלות. אני שומע את זה שוב ושוב, עד שאחרי כמה חודשים אני מבין, שככה זה, עד שאני לא מקבל את זה בצורה פנימית.

אבל עכשיו אני לא מקבל את זה, בדומה לחולה שיש לו אלרגיה לתרופה. לי יש אלרגיה לאהבה הרוחנית האמיתית.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 24.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
הכול מושג בחיבור
היחידים מתוך שבעה מיליארד
שלבי האהבה לזולת