אין מקום לאכזבה ולייאוש

אנחנו חייבים לגלות את כל החסרונות, כי הטוב מתגלה רק מתוך ההופכיות שלו. ולכן צריכים לשמוח כאשר הם מתגלים בצורה שלילית, שזו הדרגה הראשונה של הגילוי שאחריה כבר מגיע התיקון והמילוי.

לכן צריכים להבין, שאם האדם הולך בדרך הנכונה, אז אין מקום לאכזבה ולייאוש. מי שמתקדם בצורה נכונה צריך להיות תמיד בשמחה מפני שהוא עובר דרך כל השלבים שבדרך ומצדיק אותם, בכך שמבין, שהם הכרחיים לגילוי השלמות.

קלקול, זה קודם כל חוסר הסכמה עם המצב שלי, חוסר מוכנות להצדיק אותו ולקבלו כהכרחי, שחייב להתגלות. כל המצבים כבר רשומים בשורש הנשמה שלי, בטבע שלי.

המצבים מתגלים מהקל אל הכבד יותר ויותר: "עיבור, יניקה, מוחין". בהתחלה אני כמו עוּבר קטן ובכלל לא נמצא בהכרה עצמית. אחר כך אני נולד, כלומר נולדת בי ההכרה, ההבנה. עד אז אני פשוט הרגשתי משהו, מבלי להבין היכן אני נמצא ומה מתרחש. אחר כך מופיעות אצלי תחושות: נעימות ולא נעימות, כל מיני שינויי מצבים. אחר כך אני מתחיל קצת להכיר את העליון: מיהו, איך הוא מנהל אותי, משנה אותי.

נוצר אצלי קשר עימו. הוא נראה לי ערמומי, כי הוא מסתתר ממני. ואילו אני מחפש אותו ורץ אחריו מבלי שאדע היכן הוא. אומרים לי שאני יכול לגלות אותו על ידי הסביבה, ואילו אני לא רוצה את הסביבה הזאת. אבל יוצא, שבאותה המידה אני לא רוצה אותו, כי זה הרי אותו הדבר.

כלומר אני צריך לעבור המון מצבים שקודמים להבנה, לגילוי ההכרה. "מוחין", זו הדרגה האחרונה של ההתפתחות שבאה אחרי ה"עיבור" וה"יניקה". וזה טבעי, כי אני לא יכול להבין שום דבר עד שלא אצבור ניסיון, אשיג את הסיבות של מה שמתרחש והקשר ביניהם, ואתחיל לקשור אחד עם השני. כך המצבים מתחילים להאיר לי במקצת מבפנים ואני מבין מה נובע ממה. מתוך הקשר בין האירועים שמתרחשים אני מגלה את המקור שלהם שבכלל נמצא בחוץ, מחוץ לפעולות שמורגשות על ידי.

לכן קשה מאוד לאדם להתקדם, מפני שהוא לא יכול להצדיק את הפעולות שנעשות עליו, שנראות לו כמקריות. הוא אפילו לא מבין את הסדירות שלהם. הוא היה רוצה להבחין ולראות מי עובד עליו, אבל הוא לא רואה. זוהי דרך קשה מפני שאנחנו לא משייכים את כל המתרחש עימנו לאחד, שאין עוד מלבדו, ולא מכירים בזה שהאחד הזה הוא טוב ומטיב.

בגלל שאנחנו לא מנסים לבטוח בכוח הטוב האחד הזה, אנחנו לא מגלים שום דבר בדרך. קיימת אפילו כזאת תקופה בהתפתחות, כאשר האדם מפחד מגילויים חדשים, עדיף שלא יהיה שום דבר. הוא פשוט מרגיש כאב פיזי מהגילוי, עד כדי כך הכול מתגלה בו בצורה כואבת, בהרגשה לא טובה.

ואם האדם היה מצפה ליותר גילויים, אז היה יכול בעצמו לעשות מאמצים לצורך זה, ולא לפעול סתם למראית עין, בכך שמשקר לעצמו שהוא כביכול עובד. אבל בעצם הוא מפחד לעשות צעד קדימה.

רק אם יש לו סביבה טובה וחזקה, כלומר הוא מתגבר על האגו שלו ופונה לסביבה, בזה הוא מבטל את האגו שלו שניצב בינו לבין הכלים העצמיים שלו שנראים לו כחיצוניים. ואז הוא מחזיר לעצמו את הכלים והאמצעים האלה, ויכול בעזרתם לגלות את המצבים הבאים בשמחה, לקרב אותם. זה אפשרי רק באותה המידה שהוא מבטל את האגו שלו כלפי החברה, בכך שמבין, שזו לא החברה החיצונית, אלא התכונות הפנימיות שלו.

מתוך שיעור על אגרת ה' של בעל הסולם, 26.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ישמח לב מבקשי ה'"
שמחה מציפיית העלייה
אל תצעקו "לא!" על הסף…