אין העדר ברוחניות

שאלה: נניח שאדם הגיע ללימוד חכמת הקבלה, השיג רוחניות, ונפטר לאחר כמה שנים. האם עליו לחזור שוב לעולם הזה, לסבול שוב, לשאול: "מה הטעם בחיי?", לבצע את אותה העבודה כדי לעבור מחסום, ולאחר מכן להמשיך ולהתפתח הלאה?

תשובתי: והאם הוא לא צריך "למות", "לחזור" ולשאול: "מה הטעם בחיי?" בכל פעם שבה צפוי לו בירור חדש בחיים האלה?

לפני כל צעד חדש עליו לשאול "מה הטעם בחיי? מה אני עושה כאן? בשביל מה? למה ואיך?".

פעולה רוחנית באמת תמיד מתחילה מאפס – כאילו הוא מת. אז אין הבדל גדול כל כך באם הגוף הבהמי שלו מת או נשאר.

מותו של הגוף הפיזי מסמל את הצורך של האדם לשנות את המדרגה התחתונה שבתוך הרצון שלו ליהנות, אשר מעוררת בנו את הרגשת הגוף והעולם הגשמיים.

המדרגה הנמוכה ביותר שקיימת ברצון הכללי שנברא, היא המדרגה שבה האדם מרגיש את הפרצוף שלו, כגוף גשמי, ואת המדרגה עצמה, כעולם הזה.

המדרגה הזאת אינה ניתנת לשינוי וצריכה ללוות את האדם כל עוד הוא מתקן עצמו, עד לגמר התיקון השלם.

מלבד להרגשת המדרגה הזאת, אדם שמתעלה רוחנית מרגיש גם את המדרגות הרוחניות שבהן הוא עולה. לפעמים, עליו להחליף גם את המדרגה הנמוכה ביותר, למות ולהיוולד מחדש.

אבל, בהחליפו את המדרגה התחתונה, הוא אינו צריך להתחיל את כל המסלול הרוחני שלו מההתחלה. הוא יעבור את כל המסלול הקודם בקלות רבה יותר.

הרי אין העדר ברוחניות, וכל מה שהאדם רכש לא נעלם – הוא ימצא במהירות מורה וקבוצה, ישיג במהירות את כל מה שעבר ורכש בעבר – וימשיך הלאה.

אבל בשביל לצאת לדרגה חדשה, למציאות חדשה יהיה עליו לעבור תהליך הסתגלות מסוים.

מתוך שיעור על מאמר "תורת הקבלה ומהותה", 22.11.2009

רשומות קודמות בנושא:
למה אנחנו צריכים לחזור לפה?
מה יהיה עם העולם אם אני אמות?
עולמך תראה בחייך!