או לכיוון הארץ או לשמיים…

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, י"ד- ט"ו).

שאלה: נאמר: "…אל תונו איש את אחיו". מה הכוונה "להונות"?

תשובתי: בראש ובראשונה, האדם מרמה את עצמו. אם בכל מעשה שלנו היינו מרגישים, שכל מה שמגיע הוא
זמני, ולא היינו מקנים לפעולות וליחסים שלנו את המרכיב הנצחי, בכך שמבינים עד כמה הם מותנים ורופפים, אז היה לנו הרבה יותר קל ופשוט.

אבל אנחנו כל פעם נדבקים לרצון, לדעה, למצב הרוח הקטן והזמני שלנו וסוברים שזה הדבר העיקרי, מפני שכרגע הוא עובד בתוכי, ממלא אותי, וזה העולם הקטן שלי.

אבל אם יחד עם זה, הייתי כולל בתוכי גם את העולם הגדול, הספירה היותר גדולה, ופועל בהתאם אליה, למרות שאני נמצא תחת הרצון הקטן שלי, בכל זאת היה לי איזה חשבון עם מדרגה יותר עליונה, אז ודאי שהייתי מרגיש ומכוון את עצמי אחרת לגמרי.

לאדם אין שום דבר משלו. המצב הטוב ביותר שלי, זה כאשר אני לא מרגיש שהגוף שלי הוא שלי, שלא לדבר כבר על דברים יותר חיצוניים.

יש לי רק נקודה פנימית אחת, ואני מעריץ אותה. זה אומר, שאני רוצה להתחבר איתה לבורא במקום האישי שלי, להידבק לארץ שלי, לריבוע הקטן שלי, שמהווה מיזוג של כל התכונות הפנימיות שלי, שילוב של הקווים ימין ושמאל.

זהו החלק שלי, התא הקטנטן בגוף הכללי, ובזה שאני מחבר את עצמי אליו, אני חוזר למקור שלי, למקום שלי. זהו המצב השלם ביותר, הסיום של כל התיקונים.

אבל לשם כך אני צריך להרגיש את כל הגוף הכללי. רק אז אני יכול למצוא את המקום שלי ביחס לכל שאר הנקודות, אותם ריבועים קטנטנים כמו שלי, שמהם מורכבת הדמות של הבורא. למעשה, היא אינה קיימת, אנחנו אוספים את הדמות הזאת על ידי הרצונות המתוקנים שלנו כמו דמות, צורה, בעלת נפח, ומתאימים את עצמנו אחד כלפי השני.

אם היינו מבינים, שבזה התפקיד והמטרה של קיום האדם בעולם שלנו, אז היינו מתכוונים אחרת בכל הפעולות שלנו. לכן, מצד אחד, כל הפעולות שלנו היו רוכשות משקל אחר לגמרי, אבל מצד שני, היינו מכוונים אותן להשגת המצב הרוחני. הן היו מאבדות את החשיבות הרגעית ורוכשים חשיבות נצחית.

היינו מוותרים על כל תועלת קטנה ורגעית למען מטרה גדולה ונצחית, ונוהגים אחרת לגמרי, בכך שמנצלים כל רגע לא כדי לתפוס משהו במהירות, אלא כדי לעשות עוד צעד בתוך נקודת החיבור הנצחית שלנו עם הבורא.

שאלה: יחד עם זה, נעלמים אצלנו המושגים "הבית שלי", "העבודה שלי", "החלקה שלי", "צריך להעביר לילדים…"?

תשובתי: לכל זה יש את החוקים משלו, חוקי התורה, שמסבירים כל פעולה שלי: איך אני צריך להתרחץ, להתלבש, ללכת, לתקשר עם אנשים, עם בהמות, לא חשוב עם מי או עם מה.

כי אני צריך לפעול לא בהתאמה עם מה שאני רוצה או מה שנדמה לי כרגע, אלא בהתאמה עם אותו המצב הנצחי והמושלם שאליו צריך להתקרב אף על פי שעכשיו אני לא מכיר, לא רואה ולא מבין אותו. לצורך זה ניתנות לי ההוראות של התורה, כדי שאפילו מבלי להבין משהו, אני הולך בדרך הנכונה שנקבעה מראש.

אני כביכול טס במטוס לפי כיוון שמראים המכשירים, ויותר לא רואה שום דבר. לפיהם אני מכוון את עצמי למטרה, בניגוד למה שאני מרגיש במצב הנוכחי שלי.
כלומר, ניתנו לנו שני מצבים שמכוונים את האדם: זמני ונצחי. והם נקראים ביצוע של חוקי התורה.

הבעיה היא, שאני מתמסר לגמרי למצב הזמני וסבור שהוא העיקרי. אני שוקע בתוכו עם הראש, הולך בו לאיבוד, הוא פשוט שואב אותי.

אם אני רוצה לצאת מזה, אז כאן דרושים כוחות מיוחדים שבאים לאדם מלמעלה, הם מוציאים אותי מעט ומאפשרים לי לקבל החלטה. ואני נמצא באמצע, בנקודת קבלת ההחלטה: או שוב לכיוון הארץ, או לשמיים.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 13.8.2014