אובדן בלתי נסבל

שאלה: בהיותי בטיול בסנט פטרבורג אני גיליתי, שמתוך שלושה עשר הילדים של הצאר פיטר הראשון, שנים עשר לא הגיעו לגיל בגרות. אך בכל אופן, הוא הסתדר איך שהוא עם המצב הזה. בימינו, אם אנשים מאבדים ילד, אז רבים פשוט מוכנים לשים קץ לחייהם. מדוע האדם המודרני אינו מסוגל לשאת ניסיונות גורל רגילים, נורמליים?

תשובתי: ילד, זוהי מערכת תענוג ענקית עבור האדם. זה ההמשך שלו, משהו מאוד קרוב אליו, בשר מבשרו, זה משהו שהוא כל הזמן מחזיק בתוכו, מחמם, מכוון קדימה, הוא רואה עבור מה כדאי לו לחיות. דאגה לילד נותנת לאדם הרבה מאוד הרגשות טובות, מזרימה לתוכו כמות גדולה מאוד של כוחות חיצוניים ופנימיים. לכן, איבוד של ילד הופך לייסורים גדולים.

מה זה בעצם משנה אם הוא ימות עכשיו או בעוד 50-60 שנה? באופן כללי מובן לנו, שיש איזה רצון מלמעלה, איזה גורל אכזר. אבל האדם אינו יכול להתרגל לזה, הוא אינו מסוגל לסבול את זה.

המוצא מזה הוא רק אחד: להוציא אותו לשדה חיצוני, כלומר, לחסד ולהשפעה במעגל רחב יותר, שיתמוך בו. לעיתים קרובות אנשים כאלה מתחילים לעסוק בצדקה, בעזרה הדדית, בהשפעה וכדומה. כלומר, הם מתחילים לחפש אל מי אני יכול להעביר את האהבה שלי, את כל מה שהרגשתי כלפי הילדים.

צריך לעזור להם למצוא את האובייקט הזה, את העיסוק הזה, כדי שהם יוכלו באופן כזה להחיות את עצמם.

מתוך התוכנית "בית ספר לחינוך אינטגרלי", 24.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
בין אכזריות לחמלה
אל עולם חדש דרך שיתוף פעולה אינטגרלי
אדם ללא תקשורת, הוא כמו דג ללא מים