קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, מאמר "מתן תורה":
"אשר באמת כלפי האדם, הנמצא עוד בטבע הבריאה, אין הפרש לו כלל בין אהבת השי"ת לאהבת חבירו, משום שכל שמזולתו הוא אצלו בגדר בלתי מציאות."
אני לא יכול להרגיש את הזולת עצמו. אני מרגיש אותו באותה המידה, עד כמה שאני תלוי בו. במילים אחרות, אני לא מרגיש את הזולת עצמו, אלא את התלות שלי בו: כמה אני יכול להפסיד אם יקרה לו משהו.
רק בצורה כזאת אנחנו עושים את החשבון כלפי כל דבר. אפילו אימא כלפי התינוק, זה שמרגישה איזה הפסד יכול להיגרם לה מהצרות והבעיות שלו. וזהו המדד, לֵמה שאנחנו קוראים "אהבה". "אני אוהב אותך", זה אומר, אני תלוי בך. ולכן זו בכלל לא אהבה רוחנית, אלא אהבה גשמית: אני נהנה ממישהו ומפחד שיקרה לו משהו, כי אחרת אני אסבול. אני אוהב את מי שטוב לי איתו. או שזה הבן שלי, או שהוא גורם לי הנאה.
ואילו אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי, על איך מתוך אהבת הבריות, להגיע לאהבת הבורא. ואף על פי שאנחנו משתמשים בדוגמה של אהבת אֵם בעולם שלנו, אולם למעשה, לא ידוע לנו מה זאת אהבה בדרגת ה"אדם".
אנחנו צריכים לפתח סוג אהבה חדש לחלוטין. המילה עצמה מטעה אותנו וצריך להיזהר כאן מטעויות. מדובר על יחסים ואבחנות אחרים לחלוטין, על השפעה שבאה ממני החוצה, למישהו שנמצא מחוץ לתחום ההרגשה שלי. היום אני מרגיש כל אחד, מרגיש את מה שקורה בעולם רק מתוך החשבון של רווח או מחשש להפסד. הרצון לקבל מחפש מקורות הנאה או מתרחק ממה שעלול להזיק לו. רק הדברים האלה נכנסים לתוכי, וכל יתר הדברים, שאינם שייכים להנאה או לייסורים שלי, אני לא מרגיש.
כי ה"חומר הרגיש" שלי, זה רצון להנות. זה אותו ה"מסך" שעליו משתקפת תמונת המציאות שלי. במצב כזה של תצוגה אני יכול לראות רק דברים שנכנסים לטווח של ההתעניינות שלי, או שזה תועלת ורווח או שזה נזק וייסורים. וישנם דברים שאותם אני לא מרגיש, מפני שהם לא גורמים לי תענוג או ייסורים, למשל, כל מיני שדות, גלים, קרני רנטגן וכולי. אך במידת ההתפתחות אנחנו מזהים יותר ויותר דברים, שכדאי לשים לב אליהם, מפני שהם יכולים להביא תועלת או נזק.
אותו הדבר נוגע גם לאהבת חברים: אנחנו לא יודעים מה זה, לא מבחינים בה בחושים שלנו. לכאורה נדמה, למה? האם זה לא טוב כאשר אוהבים אותך? אבל לא מדובר על אהבת החברים אליי, אלא על האהבה שלי כלפיהם, שאני מוסר להם את כל כולי, מטפל בהם, דואג להם, עוזר ומשפיע להם. מי צריך אהבה כזאת בעולם שלנו? אם הם היו אוהבים ומשרתים אותי, זה כבר עניין אחר: "אני פנוי לאהבה שלכם, בבקשה. מי ראשון?".
אבל אנחנו מדברים על מעבר למדרגה של אהבת ה', על ערבות. מטרת הבריאה היא, ואהבת לרעך. ואנחנו בזה נהנים מהשפעה. אבל רק בהשפעה לא כדי להנות, אלא להיפך, אנחנו עושים השפעה נגד הרצון, בהתגברות.
לכן, צריך קצת יותר לשים לב לפירוש הנכון של העבודה שלנו בקבוצה. אי אפשר לפרש אותה בהתאם לדימויים של העולם שלנו. קירבה, אהבה, חיבור, לכל המונחים האלה יש מקום רק מעל להתגברות, מעל ל"מחסום". ועד אז אני לא מתגבר על כלום, אלא פשוט עובר תקופה של הכנה.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 24.09.2012
ידיעות קודמות בנושא:
על חשיבות אהבת החברים
האהבה שהאגואיסטים לא מכירים
הנברא מתחיל כאן ועכשיו
