תתחזקו ותהיו אמיצים

"ועיקר בקשתי גדולה התחזקו והיו לבני חיל ויהיה ה' עמכם, ודברו נא על לב החברים המדולדלים להתחבר עמנו, ויסורו יראות נכריות מקרבם. וכי יפנו את הבית והי' מקום לגלגולים, אל תראו מלהט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים. ואם תרצו לידע, אודיע לכם שאיני מוצא את עצמי רחוק מכם כלל וכלל, ומי שמרגיש התרחקות הוא מסבת עצמו וד"ל." (בעל הסולם, אגרת י"ב)

בעל הסולם כותב לתלמידים שלו, כשהוא רחוק מהם, ולכן הוא נותן להם הנחייה, הוראה לא לפחד מכלום. הבעיה היא שהבורא מעמיד את האדם בניסיון, האם הוא מוכן לראות בכל דבר רק את הכוח העליון האחד והיחיד ובשום אופן לא משהו אחר במקומו. רק דרך איחוד עם הקבוצה האדם יכול לפנות ישירות לבורא, אחרת הפנייה שלו חלשה מאוד, מפני שהיא עוברת דרך כל המערכת של הכלי השבור.

לא צריכות להיות כאן שום אמונות תפלות. במושג אמונות תפלות הכוונה היא לכוחות זרים פרט לבורא. אין שום אובייקטים אחרים שיכולים להשפיע על האדם, אלא רק הבורא דרך "בובות על חוט" שהוא מציב לפניו. אלה יכולים להיות קרובי משפחה, חברים, צרות, אבל כולם מנוהלים בסך הכול על ידי כוח אחד ויחיד.

לכן, אם האדם "משחרר את בית המקדש", את המקום שבו מתגלה הבורא, מכל מיני פסלים, כל מיני מקורות השפעה זרים על עצמו, בכך הוא מפנה מקום, שבסופו של דבר הבורא ממלא.

פרט לכך, בעל הסולם כותב: אל תחשבו שאני נמצא רחוק מכם, למרות שנדמה לכם שאני רחוק. זה נדמה לכם בשל התכונות הלא מתוקנות שלכם, ואילו אני מרגיש אתכם בתכונות שלי, ולכן אני נמצא בקרבכם, ממש לידכם, יחד אתכם,  במגע ישיר ובלתי פוסק אתכם.

מתוך שיעור על השאלות של הכלי העולמי, 12.02.2019