תנועה להשגת העולם הרוחני

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 5

שאלה: מהו אותו המבוי הסתום שממנו נולד הרצון האמיתי?

תשובתי: זהו מבוי סתום אגואיסטי שאותו אנחנו עוברים כל פעם בכך שמתאכזבים לגמרי מהכוחות שלנו, ופתאום בא הגילוי שיש כאן עזרה מהבורא. זהו מעבר קטן.

זה עדיין לא מעבר של ה"מחסום" האגואיסטי, אבל כבר הבנה שכאן צריך לפעול רק "האור המקיף", שום דבר אחר לא יכול להיות כאן. אתה עובר כאלה מחזורים, כאשר לגמרי מתאכזב ומוצא את עצמך בהבנה, שכאן חייב להיות הבורא, שוב מתאכזב ומתייאש ושוב ושוב.

בכל צורה של אכזבות המחזורים האלה מצטברים בהדרגה, מגיע מצב כללי, כאשר אתה עברת על כל האפשרויות הדרושות ומתרחש הסיכום שלהם.

כאשר האינטגרל הזה מתחבר, אז מגיע מצב של אכזבה כללית בכל האפשרויות שלך ונוצרת דרישה אמיתית, שרק הבורא יכול לקרוע את כל זה. וזה קורה. אז כביכול אין לו ברירה, מפני שאתה כבר הבנת שכאן רק הוא חייב להיות נוכח, ובאמת יש לך לזה דרישות מדויקות וברורות, כלומר ה"כלי" מוכן!

ועד אז כאלה אכזבות והכרות, שכאן חייב לפעול הבורא, חייבות לחזור על עצמן כמה שיותר.

אם האדם יושב בחיבוק ידיים ואוכל את עצמו, זה אומר שהוא לא נמצא תחת השפעת המורה, הקבוצה, השיטה, ולכן לא יכול להבין מהר שכל זה סודר לו בכוונה מלמעלה כדי שהוא יתאכזב באפשרויות שלו ויבין שכאן דרוש הכוח העליון.

בעולם שלנו זה לא קורה, מפני שלאנשים אין השתוקקות לחיבור ואיחוד ולכן אין יציאה לקראת הכוח העליון. אצלם החיבור נחשב לאסיפה פיזית: "הו חיבור! נו, התאספנו והתפזרנו". ואילו אצלנו, כאשר אנחנו משתוקקים לאיחוד, מתרחשת ההכרה הזאת, מפני שללא הכוח העליון אנחנו לא יכולים להשיג איחוד.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס בסנט פטרבורג, 14.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מחוסר אונים מוחלט, למימוש עצמי
המבוי הסתום לכאורה, הוא יציאה למעלה
ייאוש וביטחון הם מרכיבי התפילה