תנאים לתיקון הנשמה

שאלה: אומרים שאדם רוחני משאיר לעצמו רק את מה שהוא צריך לקיומו ואת כל השאר נותן לחברה, אבל אתה, משום מה, לא ממליץ לאף אחד לפעול כך. למה?

תשובה: הפעולות שלנו חייבות להיות מותאמות לחוקי הטבע. רק אז נרגיש כחלק אינטגראלי ממנו – ונחוש שלמות ונצחיות, כמו הטבע (הבורא). חכמת הקבלה היא שעוזרת לנו להגיע למצב כזה שלא על ידי מכות וסבל. היא מלמדת שהחוק הכולל של הטבע כולו הוא אהבה ונתינה.

כך בנויים כל חלקי הטבע – דומם, צומח וחי. הם מקבלים לא יותר ממה שהם זקוקים לקיום, ומקיימים את החוק הזה אינסטינקטיבית. הוא מוטבע באופן שבו הם מתקיימים ומתנהגים, ברצונות ובדחפים שמתעוררים בהם.

האדם נברא כדבר אחד שלם ובהמשך התחלק לחלקים. לכן בצורה טבעית הוא מרגיש את הדומים לו. מכיוון שבשורשו היה מאוחד איתם, הוא סופג רצונותיהם, שמחתם וייסוריהם. בנוסף לרצונותיו הטבעיים, הוא נברא עם יכולת לקבל רצונות נוספים מהסביבה.

אם את הרצונות שקיבל מהסביבה (כסף, כבוד, שליטה, ידע) הוא מפנה לטובת החברה זהו שימוש נכון, המכוון לקשר עם אחרים. אבל אם הוא משתמש בהם למילוי עצמי מעבר לצרכים הטבעיים, הרי שבכך הוא מרחיק את עצמו מקשר עם אחרים וממימוש של החוק הכללי בטבע. התנהגות כזאת נקראת אגואיסטית. את אי ההתאמה שלו לטבע, לחוק, הוא חש כייסורים – יוצא שהוא מרביץ לעצמו!

אבל גם אם האדם מכיר בכך, שמה שנכון לעשות הוא לממש את "הרצונות החברתיים" שספג מהאחרים (מעבר לצרכי הגוף) למען החברה – זה בלתי אפשרי לביצוע. וזאת משום שהוא בנוי לקבל רצונות מהחברה לא בשביל סיפוק עצמו, אלא כדי שבפעולת ההשפעה לזולת ישיג את הבורא. אחרת, אין שום צורך ליצור אותו כאדם אחד ו"לשבור אותו" לחלקים.

השכר מעבודה זו הוא השגת דרגת הבורא. ולכן רק גילוי הבורא נותן לנברא כוח לתת ולאהוב. הדבר אפשרי רק במימוש אהבת הזולת בתוך קבוצה, בחברה, שמספקת לך רצון להשיג את הבורא, ובעזרת אור התיקון שמגיע אל האדם בעת לימוד חכמת הקבלה.

בקבלה לומדים על העולם המתוקן, על המצב המתוקן שאליו צריך להגיע, וממנו מוקרנת אלינו השפעה חיובית בזמן הלימוד שמקרבת אותנו אליו.

משום כך, אין טעם להשתדל לתת את הכול, מעבר להכרחיות. זה בלתי אפשרי. ואפילו אם היית עושה כך, לא היית מתקן את עצמך. בשביל התיקון צריך לתת רק מעשר, חלק עשירי מפרנסתך, שמקביל למלכות, שאותה אי אפשר לתקן. את כל השאר – האור מתקן.