דף הבית / אהבה / תלויים מעל אוקיינוס של ייסורים

תלויים מעל אוקיינוס של ייסורים

בעל הסולם, מאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה": "בעת קבלת מתנה בפעם הראשונה עדיין לא נכנה את נותן המתנה לאוהב. ומכל-שכן, אם נותן המתנה אדם חשוב, שאין למקבל השתוות עמו.

אולם עכ"ז, על-ידי ריבוי מתנות ואורך ההתמדה יצוייר שאפילו את האדם החשוב יכירוהו לאוהב אמיתי כשוה ערך. כי חוק האהבה לא יצוייר בין גדול לקטן, כי שני אוהבים אמיתיים צריכים להרגיש השואה ביניהם כנודע."

שאלה: בעל הסולם כותב על אהבה, אך היכן היא האהבה הזאת? בכל מקום רק ייסורים ואסונות. רק לפני יומיים בבית ספר בארה"ב נהרגו 26 בני אדם…

תשובתי: האם מישהו הבטיח לך שבעולמנו דבר כזה לא יקרה? כל מה שאתה רואה כאן מתרחש בתוך הרצון האגואיסטי. תעלה לרצון אחר, תעלה למדרגה הבאה ואתה תראה שהכול שונה. אתה תעלה לקומה השנייה.

עכשיו אתה רואה את המציאות של האגו שלך, ועל פי ההגדרה לא יכול להתרחש בו שום דבר טוב. ואף על פי שלפעמים אתה מרגיש משהו חיובי, למעשה גם זה רע, אבל בינתיים אתה לא מזהה אותו, ומקבל כטוב. כולנו נמצאים בתוך הרצון לקבל על מנת לקבל, שהוא אפילו לא אמיתי, אלא "בהמי". ולכן, בעקרון, בעולם שלנו לא יכול להיות שום דבר טוב.

אז למה אתה מצפה? שהעניינים יתקדמו בצורה שונה? אנחנו שקועים בתוך האגו שהפוך לאור, ולכן יכולים להיות כאן רק אסונות.

אבל כדי שתהיה לך אפשרות לנוח ביניהם, כדי שלפחות לזמן מה תוכל להשתחרר, להרגיע את העצבים ולהבדיל בפרטים, לתפוס משהו, אז העולם הזה, המדרגה התחתונה ביותר, האדם, ממש בחסד, למרות הטבע שלו, חי לא רק את הכאב.

מדוע? כי יש לו ייעוד, מטרה. אם לא הייעוד ולא המטרה בעתיד, היה עולמנו שקוע בתוך חושך של ייסורים וכאב בלתי פוסקים מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר. זהו הטבע של הכוונה האגואיסטית שהיא הפוכה מהאור.

לתוך העולם הזה בכל זאת חודרת הארה קטנה, אבל רק כדי לאפשר לנו להתקיים כאן זמן מה ולהתחיל להתעלות. בכל היתר, האור והרצון לקבל הפוכים לגמרי זה מזה, עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים לתאר זאת לעצמנו.

אילו היו כאן ייסורים גדולים באמת, אז לא היה לנו סיכוי להתעלות מעליהם ולחשוב לפחות על משהו. בינתיים מחזיקים אותנו מעל אוקיינוס של כאב, אבל אם יראו שאנחנו לא מנצלים את הזמן הנקוב לנו בצורה נכונה, האורות יסתלקו, ואנחנו ניפול לייסורים גדולים יותר ש"יכבסו" אותנו היטב, עד שנצעק להצלה. אז יתנו לנו הפסקה ויבדקו האם ה"ניעור" הזה היה מספיק או לא.

דרך אגב, בנוגע לעם היהודי, "ניעור" אחד לא מספיק בדרך כלל. צא לרחוב ותדבר עם אנשים, אצלם הכול מצוין. הם כבר שכחו את הטילים ולא למדו שום דבר מהסתיו האחרון.

שאלה: ומה איתנו, עם מי שלומד קבלה?

תשובתי: אתם פי שניים "קשי עורף". כל היתר לפחות לא מכירים במה מדובר, אבל אתם "קשי עורף" אמיתיים. מה אתם עשיתם מתוך מה ששמעתם בשיעורים?

הבעיה שלנו היא השבירה. התיקון שלנו הוא בחיבור. מה אתה עשית לטובת איחוד הבריאה כולה? קודם כל, האם אתה עוזר לחברים שלנו מכל העולם להתחבר? האם אתה עוזר להם להיות כוח גדול, מיוחד, שרוצה להתעלות מעל האגו ולחבר את כל העולם כדי לבנות על ידי זה את המקום לגילוי הבורא ולגרום לו נחת רוח? כשהוא מתגלה הוא נהנה יותר ויותר, ואז גם אנחנו נהנים ממה שעשינו למענו. זה נקרא השתוות הצורה. אז מה עוד עליך לדעת? רק תעבוד לטובת האיחוד והחיבור, לטובת הערבות, לטובת החינוך האינטגרלי.

אבל אתה מגיע לשיעור, שומע על כך והולך, במקרה כזה אדם פשוט מהרחוב יותר צדיק ממך. מפני שהוא לא מזלזל בעיקר, הוא פשוט לא יודע את זה. דורשים ממנו הרבה פחות ממך.

עלינו באמת לפחד. הזמן עובר ואפשר לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו ועושים. אנחנו באמת חייבים להרגיש אחריות לא על עצמנו, אלא על הקבוצה, על העולם. הרי זלזול נגרם דווקא כתוצאה מכך, שכל אחד חושב רק על עצמו ומשלים מראש עם הגורל. אל תחשוב מה יקרה לך, תחשוב על כך שאתה אחראי על כולם. ואז יהיה לך יחס שונה. ובינתיים אין לנו הרגשת אחריות חונקת שמניעה אותנו. האגו הורס אותנו…

מתוך שיעור על פי המאמר "חכמת הקבלה והפילוסופיה", 16.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ואולי נסתדר ללא הכדורים משככי הכאבים?
העולם סובל בגללי
צעד לקראת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ETCqn

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest