קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אני – זה כלי קליטה. בכלי הזה נכנס אור. הקליטה שלי מורכבת מחמישה חלקים – רצונות. ברצון אחד אני מרגיש את המהות הפנימית שלי – ה"אני" שלי, את האדם שבי, ברצון שני אני מרגיש את הגוף שלי – את החלק הבהמי שלי, ברצון שלישי אני מרגיש את כל הקרוב לי, ברביעי את הטבע, ובחמישי – משהו עוד יותר גבוה ורחוק ממני.
הכול תלוי ברצון – ומזה עד כמה שהוא קרוב אלי, ומזה, כיצד האור משפיע עליו.
ההתרשמויות מכל הרצונות מצטברות ומופיעות על המסך שבמוח שלי, שעליו אני רואה את כל התמונה. אך השוני מהסרט הוא בכך, שאני חי בתוך המסך הזה. וזה נקרא, שאני חי ומרגיש את המציאות!
בתפיסה גשמית זו אנחנו לא שונים מהתפיסה הרוחנית – גם שם יש מסך, אשר עליו פועלים כוחות ומציירים את העולם הרוחני. רק שעכשיו, בשונה מהרוחניות, אני לא מבין ולא משתתף ביצירת התמונה של העולם בתוכי.
ואילו כשאני נמצא ברוחניות, אז על ידי שינוי התכונות שלי, אני "יוצר" את הסרט. הסרט הזה יוקרן בתוכי בהתאם לקשר שלי עם הכוח העליון, עם המסרטה – במידת היכולת שלי להפעיל אותה.
המטרה – להגיע לסרט מושלם, שבו מתגלה הקשר המלא והאהבה, בינך לבין הבורא.
רשומות קודמות בנושא:
המציאות שלנו – סרט החוזר עצמו
תמונות של המוח שלנו
רשומות נוספות במדורים: שיעור הקבלה היומי, מציאות מדומה
שלום,
האם אפשר להיוולד עם הרצון להשפיע או שזה מנוגד לחוק הטבע ורצון הזה מתפתח עם הזמן?
האם נקודה שבלב שהתחברנו אליה ופתחנו אותה ממשיכה איתנו לגלגול הבא,או שאנחנו מתחילים מחדש בכל גלגול בניסיון להתחבר אליה?
מהמילים האלו עולה סוגייה מורכבת שאני עדיין לא רואה אותה עד הסוף.
אם כל "המטרה" שלשמה אנחנו כאן היא לגלות את הקשר שלנו עם הבורא אז לאותו "סרט מושלם" (מושלם יותר או מושלם פחות…) יש רק תפקיד אחד והוא לכוון אותנו בדרכינו, כלומר, הוא עצמו חסר משמעות ומכיוון שאנחנו חלק בלתי נפרד מהסרט ואין אנו קיימים בלעדיו גם אנחנו חסרי משמעות, כלומר התפקיד היחיד שלנו הוא להרגיש את אותו הקשר ואם כך הדבר, צריכה להישאל השאלה מי צופה בסרט שאנחנו מקרינים (אותו יחס שאנחנו מגלים)? ולמה? הרי שאין אנו שונים מהטלויזיה הביתית, כמוהה אנחנו רק מקרינים חוויה, אך כאן אני יודע למי ולמה.
הסבר מצויין