תחת "קול עלה נדף"

"והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצת איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף: וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם" (ויקרא, בחוקותי, כ"ו, ל"ו–ל"ז).

אנחנו חייבים לבצע את הייעוד שלנו. רק בזה ההצלה שלנו! מה גם שאין זה משנה היכן אנחנו גרים, יש לנו עבודה אותה צריך לבצע כלפי אומות העולם, לכן לא כולם חייבים לחיות בישראל. אבל אנחנו חייבים לעסוק במימוש המשימה שלנו! ואם זה ידרוש חזרה פיזית לישראל, אז יהיה צורך לעשות גם את זה. העיקר זה לממש.

למען האמת, אני לא סבור שהיום יש אפשרות למימוש מלא איפשהו בחוץ לארץ. אבל בישראל אנחנו חייבים לתת הכול, כדי שהעם יידע מהי המשימה שלו ויבין למה, אפילו שהוא כביכול נמצא במקום שלו, אנחנו נשארים לא מסודרים: מקיפים אותנו אויבים חיצוניים וגם פנימיים.

כי הביטוי: "וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורדף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני איביכם", מתייחס למצב הפנימי שלנו. ולמרות שאנחנו נהיה נתונים להשפעה של בעיות חיצוניות, אבל לא עד כדי כך. אנחנו ללא שום בסיס נתחיל להרגיש את מצבנו כמפחיד, פגום, מרעיד ותלותי, מפני שבעצמנו הבאנו את עצמנו אליו.

דווקא זה מה שהאדם צריך להבין. הדבר המעניין ביותר הוא שיש לנו אפשרות להציע עתיד נפלא גם לעצמי, גם לעם שלי, גם לכל העולם וגם לבורא שמחכה לזה. אבל אנחנו לא רוצים לעשות שום דבר ומוכנים לשבת ולרעוד מפחד כמו שפנים מפוחדים. כי "קול עלה נדף", למעשה כמעט ולא נשמע, ואילו אנחנו שומעים אותו ורועדים.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 10.12.2014