תחת לחץ

שאלה: מאיפה אני מקבל חיסרון גדול יותר – מהקבוצה או מהקהל החיצון?

תשובתי: אלה שתי צורות שונות של החיסרון. מהקבוצה אני מקבל חיסרון לאיחוד, לחיבור, ומהקהל החיצון אני מקבל חיסרון לבורא. כן, כן, דווקא לבורא.

כי בעצמי אני לא זקוק לבורא, וגם החברים שלי אינם זקוקים לבורא. כי ה"נקודה שבלב" רק מכוונת אותנו לכיוון שלו, אך לא נותנת לנו דחף וחיסרון ממשיים, לא נותנת "בשר" לרצון, לא מעצבת את ה"כלי" הריק והמשתוקק לזה.

על ידי חיבור עם החברים אנחנו לא דורשים את הבורא. שום דבר לא לוחץ ולא מחייב אותנו לזה. כמה אפשר לדחוף את עצמנו על ידי חסרון עצמי? עוד קצת ועוד קצת, אבל בכל זאת זה לחץ מלאכותי. כל החברים אצלנו נהדרים ויפים, כולם צודקים, אבל אין בינינו כזה חיסרון שיחייב אותנו לפעולה מבלי להשאיר ברירה.

מתי זה מגיע? כאשר הקהל החיצון ידרוש מאיתנו לתת תשובות לצרכים שלהם, של כסף, כבוד, מושכלות, בריאות, ביטחון, וכולי. ואנחנו נמצא את עצמנו תחת לחץ שחייבים לעזור להם, חייבים לטפל בהם, ואז אנחנו באמת נזדקק לבורא. חיסרון בלתי נמנע, שאין לעמוד בפניו, יכול לבוא לנברא רק תחת לחץ חיצון.

לכן, אין לנו שום אפשרות להתקדם לקראת הבורא אם אנחנו לא יוצאים לעולם ולא לוקחים על עצמנו את הטיפול בקהל הרחב.

אפילו הצורך והחיסרון להתחבר בקבוצה לא יישמר ללא לחץ חיצון. כי בעצם, בשביל מה אנחנו צריכים להתחבר? מי שלא רוצה כלום לעצמו ונמצא ב"חפץ חסד", אז טוב לו להיות באוהל ביער ללא שום נוחיות (ללא חולצה). ה"כלים דהשפעה" לא מרגישים צורך בחיבור. ה"נקודות שבלב" עצמן, אין להן שום נחיצות ומשיכה לחיבור.

אז מה הם יביאו לבורא? איזה "כלים דקבלה" הם יכולים להביא לתיקון. לכן יוצא, שבעצם אין לנו שום דבר.

ומצד שני, בחיבור של ההמונים מסתתר פוטנציאל של "כלים" עצומים שעדיין לא התגלו, גם גשמיים ובמיוחד רוחניים.

לכן גם החיבור בקבוצה וגם הדאגה והטיפול בהמונים, יכולים להיות רק תחת לחץ חיצון. לכן פרעה עוזר לבני ישראל לברוח ממצרים. חיל פרעה רודף אחריהם, ממש "דורך" עליהם, מחייב אותם להיכנס לים סוף ולהגיע להר סיני. אמנם הם לא מסכימים, אבל לאחר שבירת הלוחות הראשונים הם בכל זאת מקבלים את התורה, וכך התהליך ממשיך להתקדם.

אי אפשר להסתדר ללא לחץ מבחוץ, הוא ללא ספק נחוץ לנו. כן, על ידי החיבור בינינו, אנחנו נוכל במקצת לנטרל את הלחצים האלו, אבל לא לגמרי.

שאלה: האם מספיק שכל חבר יתכלל בחסרונות החיצוניים, או שמספיק שהקבוצה העולמית בכללה תעסוק בהתכללות?

תשובתי: גם זה וגם זה. כאן הכרחית גם עבודה אישית וגם עבודה כללית, בכל מיני צורות אפשריות. תחילה אנחנו חייבים להתכלל בפנים כדי לדעת איך לצאת לקהל החיצון, ואחר כך להתכלל עם הקהל החיצון, כדי שתהיה לנו נחיצות להתכלל בפנים. ואז לדרוש שהבורא יתגלה בינינו, כדי להעביר לו תענוג, על ידי זה שאנחנו מעבירים מילוי לכלי החיצון.

ואז אנחנו משמשים כמעבר, כצינור מעביר, כחולייה מקשרת, ובזה מממשים את הייעוד שלנו.

מתוך שיעור על המאמר "ירושת הארץ" של בעל הסולם, 04.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בריחה באישון לילה
מהפצה חיצונית לגילוי הבורא
היציאה לקהל היא צעד ראשון לקראת הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/xBgiP

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest