תואר כמקדמה

בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת": "אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו. אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"…"

אנחנו לא מסוגלים להיות דומים לטבע של הכוח העליון סתם כך. כי הוא כולו משפיע, ואנחנו צריכים להגיע לאותה המדרגה כדי גם להשפיע לו. כמו בדוגמה של האורח ובעל הבית. אם אני רוצה לגדול עד למצב הטוב ביותר, השלם ביותר, אז עליי להשתוות למקור הבריאה. בעל הבית נמצא כולו בהשפעה ואהבה, ואם אני רוצה לעלות למדרגה של נצח ושלמות כמוהו, אז עליי להגיע להתאמה אליו. כלומר, לעשות לו נחת רוח, כפי שהוא רוצה לעשות לי נחת רוח.

לשם כך מיועדת חכמת הקבלה, שיטה שמאפשרת באמצעות המאור המחזיר למוטב לעורר את הכוח שמתקן אותנו, ועל ידו אנחנו מגיעים להשתוות הצורה עם הכוח העליון, עם הבורא.

"המצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל בריה בעולם הצריכה ישועה והטבה."

כיוון שזאת "המצווה הראשונה והיחידה", אז לא כדאי לחפש פתרון במקום אחר כלשהו, כי אין אפשרות אחרת. כלומר, ברור ללא ספק שהאדם חייב להבטיח את קיומו וברגע שכל ההכרחיות שלו מסופקת, עליו לדאוג בכל הכוח ובכל האמצעים האפשריים לטובת הכלל. זאת הצורה הנכונה של ההתאמה לבורא.

על ידי הספקת צרכי היסוד, האדם ממלא את עצמו בדרגות הדומם, הצומח והחי. בשלושת הדרגות הללו אנחנו צריכים להיות דומים לטבע. ודרגת ה"מדבר", שהתפתחה למעלה מדרגת החי, נניח במשך מאה אלף שנה, כבר אינה שייכת לגוף אלא לפנימיות. אי אפשר לגלות אותה על ידי מבט חומרי, כי היא פרוסה גם במוח וגם ברגש, בהתפתחות הפנימית. וכל העולם הפנימי של האדם צריך להפוך להשפעה לזולת.

דרגות הטבע הקודמות נבדלות אחת מהשנייה בעיבוד החומר, בשיטת ההתקשרות. אבל דרגת ה"מדבר" מעורפלת ואינה ברורה לנו. מה זה "אדם"? לפעמים כשאנחנו מסתכלים על מישהו, אנחנו אומרים ש"הוא לא בן אדם", כי הוא מתנהג כמו "חיה". אבל, באופן כללי, אין לנו הגדרה מדויקת, אין סימנים חיצוניים ברורים שלפיהם אפשר להכיר אדם אמיתי. במה הוא נבדל מהבהמה? הקריטריונים מעורפלים.

לכן, אם היום אנחנו מחפשים צורת ביטוי פנימית של דרגת ה"אדם", אז אנחנו מכנים אותה כך לפי המצב העתידי, לפי המטרה שאליה היא משתוקקת להגיע. את הצורה הזאת חייבים להפוך, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא ואז היא תיקרא "אדם". ובינתיים זהו רק תואר רשמי על חשבון העתיד.

ובכן, המצווה הראשונה בדרך למטרה היא לעבוד לטובת עצמי לא יותר מההכרחיות, ובכל היתר לדאוג רק לזולת. אתה ניצב עכשיו מול המידה הזאת, ואם אתה תפעל בצורה כזאת לפי החלטתך בלי לשים לב לאחרים, בלי להתחשב בהם ובדעתם, אז אתה תגיע להשתוות הצורה עם הבורא.

יותר מזה, הדאגה הבסיסית לעצמך גם היא דאגה לזולת, בתנאי שמלכתחילה אתה שומר על הכוונה הזאת, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה".

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 22.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אור שמציל ומטביע אותי
צוללן אמיץ בגלי האור
לילה יהפוך ליום, ויום ללילה

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest