דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / שני הקטבים של האחדות

שני הקטבים של האחדות

כאשר אני מרגיש שחסר לי הרצון הנכון, צריך לבקש אותו. זה נקרא "תפילה לפני תפילה": אני מתפלל כדי שתתעורר בי הבקשה לבורא, הרצון הנכון שכרגע אין לי.

עכשיו אני, ההיפך, רוצה לאכול ולנמנם, אבל אני מבקש התעוררות, אני רוצה להרגיש את הריקנות של המחשבות הנוכחיות שלי, ומעליהן להתעורר להשפעה, לאחדות – ומזה להרגיש מילוי. הבקשה עצמה, הפנייה לבורא, זה ה"מזון" שלי שממלא אותי בחיוּת. הרי, בצורה כזאת אני קשור לבורא, וחוץ מזה אני לא צריך שום דבר. אז איך אני יכול לישון עכשיו?

שאלה: אבל אם אני כבר לא רוצה לישון, אז אני ביטלתי בתוכי את הרצון הזה, ולא התעליתי מעליו?

תשובה: עכשיו אני זקוק למילוי אחר. אני אוהב את הזולת ורוצה להשפיע לו. הרצון הקודם שלי לא נעלם, הוא בוער בתוכי כמו קודם, אבל ברגע זה אני עסוק בהשפעה.

אין מה לעשות, ברוחניות תמיד יש לי שני רצונות, שני רגשות. מצד אחד, אני מרגיש את הריקנות הפנימית שלי שאותה אני לא רוצה למלא בצורה רגילה, ומצד שני, אני רוצה להישאר מעליה – ברצון להשפיע. אני חייב שהריקנות הזאת תהיה ב"גוף" שלי, שאותו אני צמצמתי. בלעדיה אני לא אוכל להתקדם.

השאלה היא, איך אפשר להרגיש את שני הרצונות הללו בו זמנית? לשם כך נועד הצמצום: אני משתלט על הרצון שלי, למרות הכוח שלו, ומעליו בונה "מסך" עם כוונה להשפעה ושואף אליה בבעירה.

זאת הדואליות שמתגלה ברוחניות, ואנחנו כבר עכשיו חייבים להתרגל אליה. על אחת מהדוגמאות הבולטות שלה מסופר בתורה: "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", אמר הבורא לאברהם, ואחר כך ציווה אותו להקריב את יצחק בארץ מוריה, "והעלהו שם לעולה". כיצד משתלבים שני התנאים הללו שסותרים זה את זה?

כותב בעל הסולם באיגרת 51: "האדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד". ובכל זאת, אנחנו חייבים להפנים את העיקרון הזה, לתפוס אותו בקצה, אחרת אנחנו פשוט לא נשרוד.

ואם היום רע לי, אם אני התעייפתי מהמאמצים חסרי התועלת, אני מאבד כיוון ומעדיף לנמנם, אם משתלטים עליי הריקנות, הייאוש, חוסר האונים, והחיים מתחילים להפתיע אותי בהפתעות לא נעימות, אז מצד אחד, אני חייב להתעלות מעל הבעיות ששלחו לי ולראות בהן לא מכשולים, אלא הצלה. הרי, בלעדיהן אני לא מרגיש צורך בבורא, בעזרת הבורא.

ולכן צריך להחזיק בשתי הנקודות ביחד, בו זמנית להיות ב"בינה" וב"מלכות", וכך להתקדם. האדם חייב להיות "מחולק" לשניים: לגוף (רצון לקבל), ונשמה (כוונה להשפיע). הוא חייב את הפיצול הזה.

עם זאת, הרצון אינו נעלם, אינו מתבטל, ואני כל הזמן אצטרך לעבוד מעליו. בתוכו שורה ריקנות, ומעליו זוהרת המטרה שאני רוצה להשיג. כך "ראש הפרצוף" עושה חשבון נכון, למרות "קרקורי הבטן".

"אמנם, שניהם כהויתן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל", ממשיך בעל הסולם. דווקא בין שני הקטבים הללו נמצאת השמחה. על ידי זה שאנחנו דנים היום על הניגודיות המתמדת ביניהם, אנחנו בונים את היסוד של ה"מסך" העתידי.

מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 30.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
נקודת אין סוף
החברים בתוך ליבנו
כוונה שמקרבת לבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Arqv4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest