שני המאורות הגדולים

ספר הזוהר, פרשת בראשית, 113: "ב' המאורות הגדולים. לא שקטה הלבנה אצל השמש, שהייתה בושה מפניה… אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך".

מדובר על ההתאמה בין הנברא, המלכות, והבורא, שהוא תשע הספירות הראשונות, שהם האופן שבו תכונות הבורא מצטיירות לנברא. לפי המידה שבה המלכות מתאימה את עצמה לתשע הספירות הראשונות, היא מגיעה איתן לדבקות, על פי העיקרון של "ממעשיך הכרנוך". כי הדבקות ממומשת לפי השתוות הצורה, האיזון, ההומיאוסטאזיס בין שני אובייקטים, כפי שאנחנו מכנים זאת בעולם שלנו.

ועל אף שלאחד משני המאורות הגדולים (מלכות) אין אור מעצמה, בכל זאת היא גדולה ומאירה, ויכולה להיות חשובה כמו השמש, הבורא, מפני שהיא בפני עצמה נמצאת בחושך, ולכן היא יכולה להוסיף ולהאיר.

הרצון לקבל נקרא "כדור הארץ", מידת ההשפעה שלו היא הירח, והכוח שהוא מקבל כדי להשפיע, לתקן את עצמו ולהאיר בלילה, מגיע מהשמש, מזעיר אנפין, שבו קיים האור מבינה עילאה.

לכן יש לנו שני מאורות, מאור קטן ומאור גדול. ומטרת ההתפתחות של המאור הקטן היא שהוא ישיג את אותו הגודל, את אותו האור, כמו המאור הגדול, כדי שיהיו שני מאורות גדולים. כלומר, כדי שהנברא ישיג את אותה הדרגה, התפיסה, ההכרה, את כל מה שהבורא רוצה עבורו, וזה נקרא "דבקות הנברא בבורא".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 08.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
קשה להיות אדם…
הדרך לייחוד העליון
תתחילו לחיות ברוחניות