שלח את עמי!

"שבע שנות שובע", זהו מצב שבו האדם עדיין מקווה לקבל כל מה שהוא רוצה עבור האגו שלו. ועל אף שהוא מוכן לעבוד קשה לצורך זה ולהשקיע המון כוחות, אבל זה בינתיים ממלא אותו, ממלא את האגו שלו.

נדמה לו, שבמצרים ישנם מילויים והם כולם יהיו שייכים לו: כל התענוגים מהעולם הזה וכל התענוגים מהעולם הרוחני. הוא חושב שיוכל להשיג הכול לבד, למען עצמו, ולא מציב לעצמו מטרה, ליהנות לבורא. הוא מסתכל רק על הרווח שלו.

אפשר להעריך את זה לפי איך שהאדם תופס את הבעיות. ברגע שמופיעים איזה שהם קשיים ואי נעימויות, הוא מייד מתחיל לחשוב רק על עצמו. כלומר מבחינתו עדיין לא הסתיימו "שבע שנות שובע". הוא מרגיש שחסר לו משהו, מופיעה איזו סכנה עבור האגו שלו, והוא מתחיל פתאום להרגיש חוסר ביטחון, לדאוג לעצמו.

וזה נקרא "שבע שנות שובע", כי האדם בודק הכול בתוך הרצונות האגואיסטיים שלו: האם הוא יכול לסבול, להינזק. הוא עדיין קשור לתוצאה אגואיסטית: עד כמה לו עצמו יהיה טוב או רע. הוא מתחיל להטיל ספק: אולי בכלל כדאי לברוח מהדרך הזאת, אולי הוא רק יזיק לעצמו? כך בודקים, האם הוא נמצא בתקופה של "שבע שנות שובע".

ו"שבע שנות רעב" מתחילות מזה, שהוא הופך להיות אדיש לֵמה שיקבל בתוך הרצון לקבל שלו, הוא מתעלה מעל לתחושה הזאת. באותה המידה שבה הוא מוכן ומסוגל לעלות מעל הרגשת הרעב שלו, אז במידה הזאת הוא מתקדם להשפעה. וכאן מתחילה העבודה הרצינית והאמיתית.

אני סבור, שאנחנו נכנסים עכשיו ל"שבע שנות רעב" הללו. נקווה שאנחנו נרגיש את ייסורי הרעב האלה ונחזק זה את זה. כל העבודה בתוך מצרים היא רק בחיבור ואיחוד. ככל שיהיו לנו יותר מבקרים שמעבירים ביקורת, אויבים, מאשימים, שונאים, כך אנחנו בזכותם נתחזק יותר. זה כמו זאבים, שמקיפים עדר של כבשים ומחייבים אותם להיצמד חזק יותר זה לזה.

כי רק בזכות זה אנחנו נוכל להתחבר. האגו שלנו לא מאפשר לנו להתקרב זה לזה. רק זאבים אכזריים שבאים אלינו, מקיפים אותנו, ומנסים לנשוך, מחייבים אותנו, כמו את הכבשים, להתלכד צפוף יותר ולהתחבר מבפנים. ישראל דומה לעדר כבשים ומתחזק רק על ידי הזאבים. נקווה שאנחנו מספיק חזקים, כדי שהבורא ישלח לנו הרבה שונאים שעוזרים לנו להתחזק, להתחבר, ובזכות האיחוד שלנו לגלות את הנחיצות לצאת מהתלות של העבדות לרצון לקבל שלנו, לרצון להשפיע.

אלה מצבים הכרחיים בדרך שאותם צריך לעבור. העולם דורש את זה מאיתנו ואין לנו בחירה, אנחנו חייבים לעשות את זה. אנחנו נמצאים במצב לגמרי מיוחד, לפני יציאה ממצרים. כל התורה מדברת על זה.

מתגלים בנו מ"ט (49) שערי טומאה של האגו שלנו שקוראים לנו לברוח ולהתחבא היכן שהוא בפינה שקטה, להסתתר, להיסגר ולהפוך לבלתי נראים. אבל אנחנו לא מסכימים איתו! אנחנו בכל מקרה נבוא ונתייצב מול פרעה, כדי לומר לו: "שלח את עמי!" ונהפוך לעובדי ה'.

מתוך שיחה בסעודה, 18.10.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ללא עתיד
הבריחה לאחדות
הגיע תורן של הפעולות הרוחניות!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/kCtLM

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest