שלום לך, רצון!

כשהאדם צובר ניסיון, הוא רואה שאינו מסוגל לשום דבר בכוחות עצמו. כל הדימויים שלו אודות הטוב והרע נבנים על התועלת האישית, ולכן העליות והירידות שהוא חווה בעצם אינן אמיתיות. את היחס הטוב שלו כלפי הרוחניות, העלייה הפנימית, הוא החשיב כ"יום", בעוד היחס הרע כלפי הרוחניות היה נדמה לו כ"לילה" . וזה אינו נכון.

"לילה" הוא מצב שבו האדם עורך חישובים שהוא יודע בוודאות שהם אגואיסטיים ושאינו מסוגל להתעלות מעל לאגואיזם שלו. ואם הוא מסוגל, זה רק בזכות האור שמתחזק מעט ומעניק לו את הרגע הזה. הבורא עוזר לאדם "להציץ" מתוך עצמו החוצה, ורק אז הוא מתמזג עם ההשפעה. זה מהווה עבורו את ה"יום". אני צריך להיות מוכן ל"טיפול" תמידי של הבורא שלוקח את הרע שלי, שהיה נדמה לי כטוב, הופך אותו להשפעה ומגלה לי את הטוב החדש בעיניי.

לא ניתן להעביר את הדברים האלה, הם מגיעים רק כתוצאה מהעבודה הפנימית. ועד אז, כתב הרב"ש, "לא ניתן לברך את החבר", מפני ש"החבר" שלך עדיין אינו טוב. תחילה עליך להשׂיג שלום, שלמות עם הבורא, ואז תוכל לעשות שלום עם ה"אויבים", כלומר תחזור אל הרצונות האגואיסטיים שמעליהם עלית, תיקח אותם ובעזרתם תסיים את עבודתך.

תחילה האדם מברך את ה"חבר", כלומר את הרצון שלו, כשהוא רוכש מצב של להשפיע בכוונה על מנת להשפיע. אחר כך הוא מברך אותו גם במצב של לקבל בכוונה על מנת להשפיע, כשהוא חוזר אל הרצונות שלו ועובד איתם. וכך הוא מגיע לגמר התיקון.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 23.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ליל יציאה ממצרים
סור מהייאוש

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/FQgDV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest