"שחורה אני ונאווה"

ספר הזוהר, פרשת בראשית, 183: "חושך הוא השחור שבתורה, הדיו שבאותיות שבה. אור, הוא הלבן שבתורה, הגווילים, שעליהם כתובים האותיות. וכשהאור מתלבש בחושך, כתוב על התורה, שחורה אני ונאווה. וכשהאור מסתלק משם, שהוא הלבן שבתורה, התורה אומרת, אל תראוני שאני שחרחורת".

מתוך צורת הספר – אותיות שחורות על רקע לבן – אנחנו רואים שדווקא הצבע השחור מעביר לנו את כל המידע. אם כי אפשר לומר גם להיפך: אם אנחנו נכנסים לתכונת ההשפעה, לתוך האור הלבן של רקע הספר, אז אנחנו לומדים את הלבן ביחס לשחור: לא שחור על רקע לבן, אלא לבן שבו יש חללים קטנים מהשחור.

לכן נאמרו על התורה שני דברים: "אל תראוני שאני שחרחורת" ו"שחורה אני ונאווה". מצד אחד, האור, תכונת ההשפעה, ומהצד השני, הרצון/הכלי, תכונת הקבלה. ולכן אנחנו נמצאים בעליות ובירידות, כשאנחנו מרגישים ולומדים את הלבן ביחס לשחור ולהיפך.

זהו לימוד שבו האחד משלים את השני, ובכך מאפשר לנו לראות לא מתוך הרצון/הכלי שלנו, לא מתוך תכונת הקבלה, אלא מתוך תפיסת העליון, מתוך תכונת ההשפעה. כי כאשר אנחנו נמצאים בתוך הרצון של עצמנו, אנחנו פועלים מתוך האותיות שלנו, מתוך החושך שעל רקע האור הלבן. אבל אם אנחנו נכללים בעליון, כמו גלגלתא ועיניים ואח"פ, אנחנו לומדים מאור האין-סוף, מפני שאז אנחנו נכללים בתוכו, ולומדים את האור הלבן שבספר, ולא את האור השחור.

כך אנחנו לומדים תכונה אחת ביחס לאחרת, עד שהן משלימות זו את זו, ואז האותיות משלימות את הרקע הלבן, והלבן משלים את השחור של האותיות. והאותיות אינן נעלמות, אלא כל התורה הופכת במלואה לאור, כמו שנאמר: "לילה כיום יאיר".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 01.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האותיות הן זה התכונות שלי
הנסתר יתגלה, והגלוי יהפך לנסתר
השורש העליון של האותיות