שבע שנות שובע ושבע שנות רעב  

שאלה: האנושות בימינו מתפתחת בעקבות הקידמה, בעקבות התפתחות אגואיסטית, האם ניתן לומר שהיא עוברת "שבע שנות שובע”?

תשובתי: עד שנות ה- 50-70 של המאה שעברה היינו, פחות או יותר, בשנות שובע. למרות שעבדנו קשה יכולנו להאכיל את עצמנו והכול היה נורמלי. האנושות לא סבלה, לא התלוננה שרע לה. ואילו עתה נוצרת תמונה שונה לחלוטין, האנושות מתחילה להרגיש שבמצב הזה העבודה אינה יכולה למלא אותנו.

לפני 100-150 שנה רוב בני האדם חיו בעוני, לבשו בגדים בלויים, אכלו מעט ובצורה ירודה, הסתפקו בחתיכת לחם ביום. היום כמעט ואין אנשים שחיים כך, כמעט לכולם יש אוכל, מים, בגדים. אבל בימינו אין לאדם מילוי רוחני, "בשביל מה אני קיים, לשם מה לי החיים האלה ומה הם נותנים לי?” אדם חי ומת, ומה הלאה? ומה לפני זה ולאחר מכן? אין כלום, ריקנות.

בכך נבדלות "שבע שנות רעב" מ"שבע שנות שובע”. בעבר היה לאגו מילוי מסויים, אבל הגיעו "שבע שנות רעב" ואנו כבר לא יכולים למלא אותו.

שאלה: עד לאמצע המאה שעברה היה דיכאון גדול, היו שתי מלחמות עולם, מגפת שפעת שגבתה מיליוני אנשים. האם אלה שבע שנות שובע או ש"שובע” זה חוסר מודעות לרעב?

תשובתי:  פירוש המושג "שובע" אינו "למלא את הבטן”. "שובע" מסמל מצב שבו אדם רוצה לחיות. ואילו בימינו אדם מרגיש שהאגו מכביד עליו ולחיים למעשה אין משמעות. בעבר האגו היה קטן יותר ולא עורר בנו שאלות ואילו בימינו הוא גדל ומחייב אותנו להרהר "בשביל מה אני חי? מה אני עושה כאן?" זו שאלה שמאוד מדכאת  את האדם.

אותן שאלות הן שדוחפות אותנו לצאת ממצרים. בעיקרון אנחנו מתפתחים לקראת השגת שנאה למצרים, כלומר, נגיע להר סיני (מהמילה "שנאה") ושם נקבל את האור שבעזרתו נתחיל לגלות את העולם העליון ונבין לשם מה אנו קיימים.

לקראת זה מתקדם הדור שלנו מפני שהגענו למה שנקרא, "שיגעון" ואם אלה החיים, אז עדיף לא לחיות. אם היום פתאום ייעלם הקשר לרשת האינטרנט והפלאפונים לא יעבדו, מה יישאר לדור הצעיר בחיים? רק סמים, זה הרי נורא. לכן אנחנו יכולים להבין שמצד אחד האגו מכין אותנו למצבים מאוד לא טובים ומצד שני, המצבים הללו יאלצו אותנו לעלות למעלה מהאגו.

מתוך שיעור בשפה הרוסית 24.02.2019