דף הבית / אקטואליה / שאננות קורונה: הבאים בתור הם הילדים

שאננות קורונה: הבאים בתור הם הילדים

עברנו את הגל הראשון, נעבור גם את הגל השני. זו הגישה שפחות או יותר מסכמת את אווירת שאננות הקורונה בקרב הציבור בישראל. נכון שגל ההתפרצות הנוכחי לא קיצוני כקודמיו, וגם החיסונים עדיין מעניקים הגנה, אבל כן ישנם דיווחים על עוד ערים שהופכות כתומות ואפילו אדומות, ולמרות זאת הציבור ממשיך להתנהל במעין אדישות.

היחס השאנן וגלגולי העיניים אינם חדשים במחוזותינו. הם חלק ניכר מהטבע היהודי שלנו. אנחנו עם קשה-עורף, בעל כתפיים רחבות ועור של פיל, ומסוגלים לספוג עוד ועוד עד שנפעל לקראת שינוי מהותי. לכן ייקח זמן רב עד שנגיב נכון.
גם מנכ"ל משרד הבריאות היוצא, מי שהיה מופקד על המאבק בקורונה בשנה האחרונה, אמר הבוקר בריאיון: "בשנים הקרובות נצטרך לחיות את חיינו בצל הקורונה". כלומר זו תהיה מחלה שתישאר איתנו. וטוב שכך. בעיניי, המכה הזאת תשמור עלינו שלא נתפרע ולא נתפרץ לכיוונים מיותרים. כך נוכל להיות קצת יותר צנועים מבעבר, ונלמד איך לשפר את היחסים הווירטואליים בינינו.
אני חושב שאחרי שהנגיף הכה בגיל השלישי ואחריהם בגיל הבוגר, בקרוב יבוא תורו של הדור הצעיר. כאשר המכה תגיע אליהם הבעיה תחריף. ילדים ישבו בבית, רחוקים זה מזה, ילמדו ויתקשרו ביניהם דרך קווי האינטרנט – וזה בכלל לא פשוט לילדים בגיל ההתבגרות. אלה שינויים גדולים שישנו את סדרי החיים שלנו. נרגיש על בשרנו העבה עד כמה המצב לוחץ עלינו. הצעירים יתגברו איכשהו, הם רגילים להידבק למסכים, אבל האווירה הכוללת תעיק על כולנו.
הכיוון הכללי של הטבע הוא לא לפגוע בילדים שלנו, חלילה. אלא הטבע פועל במגמה אחת: להביא את כל חלקיו – דומם, צומח, חי והאנושות שבתוכם – לקשר אינטגרלי יפה, להתחשבות הדדית, ליחס משלים. הטבע שואף לאזן בין ההתקרבות החיצונית שלנו להתקרבות הפנימית. כל עוד אנחנו רחוקים זה מזה רגשית, אז גם הביטוי החיצוני מותאם לכך. יותר אנשים מעדיפים לעבוד מהבית, חומקים מהשכנים ממול, מסכמים את יחסי העבודה שלהם עם הקולגות במייל וסמס. גם אם נפגשים פה ושם, אז מי מעז להתחבק?
היחס החברתי החדש הזה הוא טוב. ההכרה שלנו מתחדדת, המודעות כלפי מי אנחנו הופכת צלולה ולא מסתתרת מאחורי מסכות מתייפייפות. זאת האמת לשעה זו, "פיזור לרשעים – טוב להם וטוב לעולם". ומיהם הרשעים? מי שעסוקים בעצמם, שמים את עצמם במרכז וטרודים אך ורק בעולמם. האגואיזם שגובר בנו הוא שמאיץ את הריחוק החברתי בינינו.
מיום ליום אנחנו הופכים ערלי לב, וגם פגיעה בצעירים לא תזיז לנו משהו בפנים. אבל ממכה למכה, משכבת גיל אחת לשכבת גיל תחתיה, אנחנו נתרגל לרעיון של הטבע: לא קרבה פיזית נדרשת מאיתנו, אלא קרבה פנימית. לא ישיבה משותפת סביב שולחן אחד, כשבפנים לוהטת סלידה זה מזה, אלא ריחוק פיזי הממלא בתוכו הרגשה משותפת של לב אחד. אלה סימנים יפים של הדור האחרון: המרחב הרוחני מתקרב למרחב הגשמי, שניהם באים לנקודת השקה.
זה לא יקרה בגל הנוכחי, ואני בספק אם בגל שאחריו. האטימות והעקשנות הישראלית לא יביאו אותנו במהרה לתובנה הזאת. אבל מכות הטבע בדרכן יעברו עלינו עוד ועוד, עד שנעצור ונשאל את השאלות הנכונות. עד שנקפיא מהלכים ונחשוב מה הלאה. מוקד השינוי יפתיע גם אותנו. פתאום נראה בחוש איך נקיטת פעולות מוכרות כמו עטיית מסכה, חיסון שלישי, תו ירוק משודרג וסגירת הפרצות בנתב"ג לא עוזרות לנו. הן עוזרות במקצת, אבל לא באמת בולמות את המגפה. וכך הכול יתנקז לתרופה האמיתית: בניית יחסים חדשים בינינו, פיתוח רצון חדש לעזרה הדדית.

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/GPwDg

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest