קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אנחנו מדברים על הסוף של ההתפתחות האגואיסטית, ובינתיים יש לי כזאת הרגשה שהאנושות עדיין רחוקה מלהגיע אל פסגת האגו ולהכרתו…
תשובתי: מאין ברירה, אני יכול להישאר במצב שאינו משתנה, העיקר שלא יהיה יותר רע. תחת הלחץ של הייסורים והבעיות אני מסוגל להכניע את עצמי ולהסתפק בחיי יום יום "מכאניים": ללכת לעבודה ולחזור, לראות טלוויזיה, לסגור את עצמי ולא לדרוש יותר מזה. אני מוכן להתקיים כמו בהמה ולא לשאול שאלות חכמות ומסובכות עד סוף החיים.
זה הכול נכון, זו תגובה אינסטינקטיבית הגנתית. אין כאן אדם, אלא רק קיום "בהמי", שאותו מנהלים 99.99% מהאנשים.
אבל השאלה היא אחרת: עד כמה חזק אני סובל? אתה אומר, שהעולם עדיין לא מוכן לתיקון. הוא אף פעם לא יהיה מוכן לתיקון, אבל האם הוא ירצה להיפטר מהייסורים? בסך הכול על זה אנחנו מדברים. אם לאנשים לא יהיה מה לעשות, אם לא יהיה להם ממה לחיות, אם הם ייצאו לרחובות ויתחילו לנפץ חלונות ראווה, ובתשובה למהומות הממשלות יפתחו במלחמות כדי להחזיק במה שנשאר, לדחוק את הבעיות לעדיפות נמוכה ולהעסיק במשהו את האנשים. מלחמה זה אמצעי בדוק, שמאפשר להעמיד את כולם במקומם. זהו תסריט אפשרי של ההתפתחות.
אבל חוץ מזה, כאן בכל זאת מתבשל חיסרון חדש, האנשים בכל זאת שואלים יותר ויותר על השאלה ה"אידיאולוגית", אמנם שהיא נראית לך רחוקה מאוד מהדרגה ה"בהמית". השאלה "בשביל מה אני חי?", היא מתגלה יותר ויותר בבהירות באנושות. ואפילו שהמנהיגים סבורים, שהם יצליחו להחזיק עוד זמן רב את ההמונים במישור ה"גשמי", אבל למעשה זה לא כך.
בכללות, כשאתה מסתכל על העולם, אתה רואה מיליארדי אנשים שנמצאים בדרגת ה"דומם". והעולם יישאר כזה, בדרגת ה"דומם", אך כמו כן ישנן דרגות יותר גבוהות של "צומח", "חי" ו"מדבר", והן משתנות. העיקר כאן, היא דרגת ה"מדבר", המתקדמת ביותר. היא צריכה להשתנות בראש ובראשונה, בכך שמושכת אחריה את כל השאר.
לכן אל תסתכל על השכבות האחרונות האלו ואל תחכה מהם שהם יעשו משהו. הם לא יעשו שום דבר אף פעם, הם פשוט ילכו אחרי רועה צאן, וזה הכול. לאדם מספיק איזה חוט מקשר קטנטן כדי ללכת בעקבות מישהו.
אני בשום פנים ואופן לא מבזה אותם ולא מזלזל בהם, כי אחר כך כולם יצטברו לאחד שלם וההבדלים ייעלמו. והיום אפשר להביא בתור דוגמה את הגוף שלנו, הוא מהווה בפני עצמו כל מיני סוגים של בשר, שמקושרים ביניהם בכל מיני צורות שונות, ומה שמנהל אותם זה חלק קטנטן, הדומה לראש של גפרור. דווקא בו מתגלות ההרגשות וההבנות, כל התוכניות והזיכרונות. הכול מתרכז בגרגיר הזה.
