דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / שׂמחת הרואים ועצב העיוורים

שׂמחת הרואים ועצב העיוורים

שאלה: נדמה לי שאני מבין כל מילה שאתה אומר, אז מדוע זה לא גורם לי לשׂמחה?

תשובתי: מחוסר הכרת החשיבות.

-"כן אני מבין, אך מה יוצא לי מזה?".

-"אתה רוכש יותר ממה שנמצא אצל כל העולם".

-"נו אז מה? מה אכפת לי מה שיש לאחרים? הרי אצלי אין".

-"ומה אתה רוצה?".

-"…".

האדם חייב יחד עם הקבוצה לעבוד על העלאת חשיבות המטרה. אם הוא אינו מרגיש ואינו מעריך אותה, אז אין זה משִׂכלו הגדול אלא מטיפשות והסתרה. הרצונות שלו אינם רואים את מה שנמצא לפניו. הוא עיוור. עבורו העולם חשוך וריקני.

-"תפקח את העיניים!".

-"לא רוצה".

רק כשהוא תופס את חשיבות המטרה, כשהוא חדור באש הקבוצה, האדם יוכל לקבל כוחות להתקדמות הנכונה. אמנם, אם הוא אינו מרגיש שׂמחה, אין הוא מתקדם. אם העצבות השתלטה על האדם, אז מה שהוא רק לא יעשה, זה אינו מוביל אותו אל המטרה. הרי מבפנים הוא מגביל את עצמו ונע לכיוון אחר. ללא השׂמחה לא ניתן להחזיק בכיוון הנכון. זה כמו שהאדם בוכה תחת המכות של הבורא וטורח להתרפס על כך, כמה טוב לי מהם. שקר כזה מעיד על קשר לא נכון.

אפילו שבקבוצה תהייה עצבנות, מתח ואפילו ריבים קטנים, הרי אלו הם סימנים של אנרגיה ורצון. ויחד עם זה חייבת להיות שׂמחה, כתוצאה מגדלות המטרה שמאירה לנו מקדימה. אין כאן מקום לייאוש. בעיקרון, ייאוש זה גאווה: "אינני מרוצה ממה שיש לי. הבורא אינו מתחשב בי, והרי מגיע לי משהו גדול יותר. אני יכול להסתפק במועט, אך להסתפק באפס – אינני מסכים". מראים לי חוסר מילוי, כדי שאני אעבוד לא למען השׂכר, ואינני מוכן לזה. עליי לראות שׂכר, אז אני אשׂמח וארוץ אחריו.

האדם אינו מבין, ששולחים לו כל מיני אפשרויות והזדמנויות לעשות צעד קדימה. כמו ילד קטן וטיפש, הוא מציב תנאים והולך דווקא. אז מה לעשות, מה שלא עושה השׂכל עושה הזמן. העקשנות והסירוב להתכלל בקבוצה יכולים לעלות לו בשנים רבות, עד שהוא ייצא מהייאוש ויתחיל לנוע קדימה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 12.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
סוכריות – זו אינה השיטה שלנו
מי נקרא אדם?
נהיה יחד, גם בצער וגם בשמחה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/A64xz

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest