רנסנס של אהבה

שאלה: בימים אלה, אנשים פחות מסוגלים להקים מערכת יחסים אינטימית בין המינים. ולמעשה, מדובר לא רק על חיינו הפרטיים, ה"ביתיים". אנו זקוקים ליחסים כאלה שיתנו לנו תנופה חדשה ויאפשרו לנו ליצור קשר עם כל האנשים בצורה חופשית.

הנקודה כאן היא לא השיפורים ה"קוסמטיים", אלא הבנייה מאפס, מהשלב הראשון, הבסיסי שבו שני אנשים נפגשים ועובר ביניהם "ניצוץ". שניים מסתכלים אחד על השני – ונהיים כאילו "מכושפים". כוח כלשהו פתאום מותח ביניהם חוט, חודר דרך הלב ומתחיל את התהליך.

ים של ספרים, סרטים ומחקרים מתמקדים ברגע שבו אנחנו מתאהבים. אנחנו מחפשים את הרגע הזה בכל מקום, ואם מערכת היחסים מתחילה בלעדיו, אנחנו מתחילים לפקפק באמיתיות ובחוזק של היחסים הללו.

בקיצור, יש לנו עסק עם רגש שנערמו סביבו שכבות שלמות של התרשמויות, חוויות, סטריאוטיפים, טעויות ובלבולים.

תגיד לי, האם אי פעם היית מאוהב?

תשובה: כל אחד יכול לומר שזה קרה לו יותר מפעם אחת. אבל האם זה נכון? וכמה פעמים זה צריך להיות?

אנחנו צריכים לחלק את מערכות היחסים שלנו עם אנשים לפי רמות הקשר. בטבע הדומם, הצומח והחי, זה תלוי ביכולת ליצור קשרים. לדוגמה, אובייקטים וחומרים שונים יוצרים אינטראקציה בהתאם למגנטיות, מטען חשמלי, ערכיות, וכולי. הצמחים משתמשים בעולם החי, בדבורים וחרקים אחרים, שוב, לפי היכולת לחיבור פיזי, לספיגה של האבקה שנמצאת באוויר, באדמה, וכולי. כך או אחרת, שני המרכיבים חייבים להיות מוכנים לקשר.

רואים את זה באופן ברור במיוחד בבעלי חיים: הם נפגשים בתקופה מסוימת ובוחרים את בן הזוג המתאים ביותר על פי מאפיינים וקריטריונים ברורים. בסופו של הדבר, השיקול הוא פשוט: "האם ההתאחדות שלנו תגרום לתוצאות הטובות ביותר?", הסיבות של השותפים הן מאוד פשוטות, מעשיות, טבעיות, ולא מבלבלות אותם כפי שקורה אצלנו. הטבע לא משאיר מקום לטעויות. שם הכול ברור: מי שחזק יותר, שמן יותר, או צעיר יותר, או המעמד שלו גבוה יותר, הוא טוב יותר. הבחירה היא תמיד מותנית על ידי הפוטנציאל הגדול ביותר להתרבות, וכולם מחפשים שותף שיספק את הצאצאים הטובים ביותר. לפיכך, ה"צדדים" מובלים על ידי המחשבה על הרבייה, כך הטבע מפעיל אותם.

אצל בני האדם הכול מבולבל ובעייתי במובן הזה. כאן טמונה הבעיה: מצד אחד, אנחנו מסוגלים להתעלות מעל רמת החי, ומצד שני, אנחנו יכולים ליפול עוד יותר נמוך, בגלל חוסר היכולת שלנו להקים מערכת יחסים אפילו כדוגמת החי. בעלי החיים אינם שוגים, ואנחנו עושים יותר ויותר טעויות לאורך ההתפתחות.

ולכן אנחנו צריכים לברר מהי התוספת הזאת שמעלה אותנו מעל רמת החי ומאפשרת לנו לעלות או ליפול? לשם מה הטבע סידר את הכול בצורה הזאת? ככל הנראה, על מנת שנלמד לקח ונתפתח בצורה נכונה. הרי, מדובר באינסטינקט החזק ביותר – הצורך למין בא מייד אחרי הצורך למזון. בלי מזון אני לא יכול לחיות, אבל ברגע שהצורך למזון מסופק, אני מייד ממהר למצוא בן זוג ליחסי מין.

אבל כאן טמונה הבעיה: האינסטינקט העצום הזה אינו ממוקד. עם המזון הכול ברור: כשרעבים מאוד הכי חשוב זה לשבוע, לא משנה במה, גם אם זה בניגוד להרגלים. אבל ב"אינסטינקט הבסיסי", אני מבולבל:

• מצד אחד, אני צריך מין פשוט, כמו ברמת החי. ואם אני זקוק לזה אני לא מציג תנאים מוקדמים ומוכן לכל פשרה רק כדי לספק את היצר שלי.

• מצד שני, בנוסף ליחסי המין, אני מחפש סוג כלשהו של קשר פנימי.

ודווקא כאן אנחנו יחד עם בן הזוג מפספסים, מבלבלים אחד את השני, כאשר רוצים למתוח את חוט הקשר בינינו, או לחלופין, לחתוך אותו. אנחנו לא יודעים כיצד לשלב בין שני הצרכים הללו. מנקודת מבט "בהמית" הקריטריונים ברורים: בן הזוג חייב להיות מהסביבה שלי, מאותו הכפר, מאותו האזור, עם אותו החינוך, אותם המנהגים, אותו המטבח (זה בדרך כלל חשוב לגברים), עם אותם הערכים … על הדברים האחרים גברים בעבר בכלל לא הסתכלו כאשר בחרו את נשותיהם. אין זה מקרה בעולם החי, שהנקבות אינן מצטיינות באטרקטיביות, אלא להיפך, הזכרים הם אלה ש"יפים". ומה שחשוב כאן זה לא היופי החיצוני, אלא הבריאות הפיזית, שהייתה בעבר השיקול העיקרי.

באשר לאהבה המהוללת אין ספור פעמים, "מצעד הניצחון" שלה החל לא באופן מיידי. בעת הנישואים בקרב ההמונים, האהבה לא הייתה נפוצה ומבוקשת. היא הייתה מין שעשוע לאריסטוקרטים, סוג של יריבות בין הזכרים בדומה לתופעות מקבילות בעולם החי. באופן כללי, הגבר, למעשה, "קנה" את אשתו ולאחר מכן, כאשר היא התחילה לטפל בו, התעוררו בה רגשות כלפיו, ועם הזמן הגבר הפך להיות שלה. ברוב המקרים, זה עניין של הרגל. זהו טבע הדברים, וכל עוד שהאגו לא יצא מהמסגרת הטבעית, הגישה לחיי המשפחה הייתה פשוטה, מעשית ועניינית.

אבל לאורך הזמן, העקומה של האגו עלתה, ובמהלך ימי הביניים הופיע "מותג" חדש. ראשית, הוא כבש את השכבות העליונות של החברה, משום שהאגו שלהם גדל בקצב מהיר יותר, ולאחר מכן חדר בהדרגה למגזרים אחרים. אבל עדיין, עד עצם היום הזה, במקומות שונים בעולם ניתן לראות שאנשים מתייחסים להיבט הזה של החיים בצורה פשוטה יותר, הם לא "שטים בעננים" ולא מסתבכים ברגשות, והם די מוצלחים בהשוואה לאלה שהתקדמו בזכות האגו .

היום, האגו דורש מאיתנו סערת רגשות, משחקים קבועים וטריקים שבהם אנו מוצאים את כל היופי של החיים. התענוגים האלה צריכים "להזין" את הרצון לקבל שלנו שגדל. עוד לפני כמאה שנים ההמונים היו רחוקים מזה, אבל היום אנחנו מופתעים באיזו מהירות הסתיימה ה"תהלוכה" של האהבה ברחבי העולם. אנשים שכחו איך ליצור מערכת יחסים אישית, ואף במאה הקודמת אנחנו עדיין קיווינו לזה, אך החלה ירידה, ובכל שנה אנחנו פחות ופחות מסוגלים לבנות מערכת יחסים טובה וחזקה בין בני זוג. מוסד המשפחה נהרס, ואנחנו נכנסים לשלב אחר. האגו שלנו התפתח עד כדי כך שאנחנו כבר לא יודעים, ואף לא מנסים ליצור קשר ישיר בינינו. יותר קל לנו לדבר בטלפון, באינטרנט, אבל לא באופן ישיר. כך יש לנו יותר ביטחון שהאגו שלנו לא ייפגע. ואפילו אם אנחנו כן מותחים כמה חוטים בינינו, ההגנה שלנו מפני הקִרבה האינטימית כל כך חזקה שהיא לא מאפשרת להוריד את המגנים ולהיחשף אחד מול השני באופן פנימי, כמו שנדרש באהבה פיזית.

לא משנה מה היחס שלנו לנושא, אלה הן העובדות. הרצון אוכל אותנו מבפנים, אבל אנחנו לא יכולים לספק אותו. אני הייתי רוצה להתמלא ברגש נפשי שניתן לקבל מהמין השני, מהיחס שמשלים את הקשר הפיזי בינינו, אבל אני לא מסוגל לעשות זאת. פשוט לא מסוגל. יש בי סוג של מחסום פנימי שאינו מאפשר לי לפתוח את עצמי מבפנים. יתר על כן, אני רואה שגם לבן הזוג קורה אותו הדבר. אולי לנשים קל יותר בגלל הטבע שלהן, אבל הן בכל זאת בסופו של דבר מתעטפות ב"כיסוי" שקשה מאוד להסיר.

כתוצאה מכך, כל החיים שלנו מורכבים מקשרים "וירטואליים". כל היום אנחנו מבלים בדיונים ופגישות, בתכתובת אלקטרונית, בשיחות טלפון, בפעילות ברשת … ואנחנו בנינו את לוח הזמנים הזה מתוך הצורך הפנימי בקשר ש"מסונן" באמצעות מגוון רחב של מכשירים. האגו שלנו, שאותו הם משרתים דורש דווקא קשרים עסקיים כאלה שבהם אני שוקל כל דבר באופן רציונלי ביותר. אני מסתכל על האחרים: מה הם יגידו? אני מונחה על ידי הסטנדרטים של "החיים הווירטואליים". בסופו של הדבר, אני אפילו לא מכיר את הנשמה שלי, את הצרכים הפנימיים שלי, וגם לא מסוגל ללמוד ולחקור את המין השני.

לכן, כאשר זוגות נפגשים בבתי קפה, בקניונים או במועדונים, לדיבורי הסרק שלהם יש אופי חיצוני אוניברסלי. הם למדו את זה מהחברה הסובבת אותם, וממשיכים להחליף מילים חסרות משמעות. הם אפילו לא מנסים להיכנס קצת יותר לעומק. שם, מתחת לפני השטח, אין שום קשר. האדם כבר אינו מסוגל ליצור אותו – הרי, הוא לא יכול להיפתח, ובנוסף הוא גם לא יודע מי הוא בעצמו, מבפנים.

ובאופן כללי, האנשים לא מפותחים, לא מוכנים לקשר כזה. הרי, אם אין לי כוח להיפתח, מה אני יכול לתת למישהו אחר?

ובכן, אנחנו עומדים בפני בעיה של האדם שאינו מכיר את עצמו. במיוחד היום, כאשר האגו הגובר הולך ו"מפוצץ" אותנו, מחדש את העולם, החיים נהיים פרימיטיביים יותר, כי בתור "נספחים למחשבים" אנחנו הופכים להיות דומים להם, ועוברים לנוסחאות "בינאריות" של תפיסת העולם ואינטראקציה הפשוטה ביותר. אין מקום לרגשות עמוקים, במקום פורמט "אנלוגי", הכול הופך ל"דיגיטלי". במקום הרמוניה בין החלקים והרכיבים, התהליכים כפופים לאלגוריתמים פשוטים – כדי ש"יתקתקו" …

צריך להחזיר את האדם ל"ילדות", לפשטות האמיתית, לאהבה השורשית בין אם לילד, כדי מכאן להסביר לאדם מה זה קשר פנימי. הרי, ביחסים שלי עם בן הזוג אני מחפש את אותו המקור של אהבה, שבעבר היה בשבילי האימא שלי – אבל כבר ברמה אחרת.

באופן כללי, בימינו היחסים בין אנשים, זו הבעיה המרכזית. דווקא היא חייבת להיות הליבה של תיקון העולם, ואפשר להתחיל מבניית הקשר הנכון בין המינים. זה כבר הפך להיות דרישה פנימית, כי אנשים חווים תסכול בחיי המשפחה. או שהם לא יודעים איך לעשות את ההבחנה הברורה בין מין וקשר רגשי (שאותו ניתן לכנות "אהבה"), או שהם צריכים ללמוד איך לשלב בין השניים.

על כל פנים, קודם כל, אנחנו צריכים להבין איך להביא את האדם ללימוד הנכון. כדי לעשות זאת, ראשית, עלינו להסיר את כל המחסומים כדי להראות לו מה הוא "ללא כיסוי". אז הוא יוכל להבין ולהרגיש את עצמו בצורה נכונה. לאחר מכן, צריך לכוון אותו לחיבור אמיתי בין שתי נשמות "ערומות". אם הוא ירצה לעשות זאת, הוא יצטרך ללמוד מה זה "נשמה", כלומר, העולם הפנימי שלו, ואיך אפשר למלא אותו.

כאן מתברר, שללא העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך" הקשר לא יתקיים. הרי, חיבור אמיתי, זיווג רוחני, פירושו, שכל אחד נהנה מהשני על ידי זה שמשפיע לו. בדיוק במידת ההשפעה הוא מפנה בתוך עצמו את המקום לקבל. זוהי הדרך היחידה ליצור קשר הדדי. כמו בהזדווגות פיזית אנחנו "חודרים" אחד לתוך השני, כך גם אנחנו צריכים לחדור זה לתוך זה בזיווג הנשמות – דרך השפעה הדדית וקבלה הדדית. ואם אני לא מקבל שום דבר מבן הזוג, אני לא אוהב אותו, כי זה לא נותן לו את ההזדמנות להראות את האהבה שלי. אבל לאהוב, זה להנות מהשמחה של בן הזוג יותר מהשמחה שלי..

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 197, 20.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מחפש מישהו שאוכל לשמח אותו!
מנגינה בשני קולות
שטחה של האהבה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/l3vCV

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest