קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך מאמר של הרב"ש, "מהו הסדר במחיית עמלק":
"ועוד יותר מזה, אנו רואים, שבכדי להנות מהתענוג המלובש בהכלי, האדם צריך להכנה, היינו כפי ערך הכנתו, באותו שיעור הוא יכול להנות מהאור התענוג המלובש בהכלי, הנבחן לחיצוניות. כלומר, אינן דומה שהאדם הולך לשתות מים כשהוא צמא, לזמן, שהאדם שותה מים והוא לא צמא. וזהו מטעם, שהכלי של קבלת התענוג נמדד לפי שיעור השתוקקות להתענוג."
ידוע, שההבדל בין דרך "אחישנה" לבין דרך "בעיתו" הוא רק בהכנה. בסופו של דבר, האדם בעצמו חייב לבצע את הפעולה ולומר: "רוצה אני!", וכשירצה, אז ייפתח לו!
אבל את המצב הזה של "רוצה אני!", אפשר להשיג בשתי דרכים. או על ידי מכות, שלא משאירות לאדם שום ברירה אחרת ומחייבות אותו לאחר כל מכה, ייסורים ובעיות, להתאושש, לקום מהתרדמה שלו ואי הרצון לעשות משהו. כי הוא מבולבל ולא מוצא בתוכו כוחות להתחבר עם החברים ולבנות את ה"כלי", ורק המכות מאלצות אותו לעשות צעד קדימה.
אבל זה לא סתם צעד, אלא הוא רואה שהצעד הזה הביא לו תועלת רוחנית וגם תועלת גשמית. התועלת הגשמית היא בזה, שהוא התפטר מהמכות, והתועלת הרוחנית היא בזה, שהוא התאושש והתחיל להרגיש שיש לפניו מטרה, תהליך והזדמנות בכל זאת להרגיש משהו מדרך "אחישנה".
באופן כזה יש לו רווח כפול: רווח גשמי, ויכול להיות שגם רווח רוחני, יכולות חדשות וטעם חדש. כל זה ניתן לו לאחר המכה, כי במכה שנותן הבורא, במכה של האור, יש דבר והיפוכו שעובדים בצורה מגוונת ומטרתית על האדם. כמו שלומדים, שבכל מצב, אפילו הנמוך ביותר, יש עשר ספירות, "אור נרנח"י", "רשימו דהתלבשות" ו"רשימו דעביות".
לכן אנחנו צריכים להשתדל להבין שהכול תלוי בהכנה שמביאה אותנו לדרישה הזאת: "רוצה אני!". אנחנו חייבים להגיע למצב כזה שלא נשאר לנו שום רצון חוץ מאחד, ושהרצון הזה יהיה הגדול ביותר. ולזה ישנן שתי דרכים: דרך "בעיתו" (דרך של ייסורים) או דרך "אחישנה" (דרך של האור). אבל ללא הרצון העצמי הזה של "רוצה אני!", אי אפשר לצאת ממצרים.
ומצד שני, האדם מרגיש ייאוש גדול וחוסר אונים, אבל מכוחות עצמו, ויחד עם זה ביטחון ואמונה בזה שהבורא יכול להציל אותו, כלומר שהכול בידי שמיים. והרבגוניות הזאת צריכה לחזק את האדם ולא לשבור אותו ברגע היציאה.
ידיעות קודמות בנושא:
הכנה טובה, זו ערובה להצלחה
סיום עבדות מצרים
נרצה עכשיו, יהיה עכשיו!
