דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קשה להיות כל יכול, אבל אפשר לנסות…

קשה להיות כל יכול, אבל אפשר לנסות…

שאלה: בהתאם לטכנולוגיה של "חכמת ההמונים", הדיון מהווה אויב של השׂכל הקולקטיבי, כי כאשר אתה מתבטא, מופיעה בך זהירות וזה מוביל לצמצום של הרבגונית של המחשבות. כיצד זה מתקשר לגישה האינטגרלית? במה הקבוצה האינטגרלית צריכה לשמור על הרבגוניות, ובמה להתחבר, להפוך לאחד?

תשובתי: אנחנו בכלל לא צריכים לדאוג לרבגוניות.

רבגוניות יכולה להיות כאשר לכל אחד יש אגו משלו, צורות משלו, וכמו שפרצופיהם לא דומים זה לזה, כך גם האנשים לא דומים זה לזה לפי התכונות הפנימיות שלהם. מובן, שכל זה מתגלה בצורה אגואיסטית טהורה בלבד.

אבל אם אנחנו נותנים לאדם הזדמנות להיכלל בתוך הקולקטיב ולהוסיף את מה שרק הוא אישית יכול, אז הוא מתחיל לחשוב בצורה אחרת. כלומר, כל התכונות האגואיסטיות שלו מתגלות בצורה יותר בולטת, יותר קמורה, והוא מתחיל לחשוב: "איך ומה אני הייתי יכול לתת לקולקטיב הזה?".

במקרה כזה, כל האגו שלו מתחיל כאילו לתפוח, הוא מתחיל לחשוב בכיוון אחר, לא מה אני יכול לקבל, אלא מה אני יכול לתת. כאשר אני יכול לקבל, אז קיימת אצלי נחיצות מוגבלת מאוד, שלי, אישית. אבל כאשר אני חושב על מה שאני יכול לתת (נניח, שאני חי באיזה חלל וירטואלי, בקשר אלטרואיסטי אינטגרלי), אז אני צריך להשתדל להבין מה דרוש לכל אחד ולכל הקולקטיב. מתוך זה, אני כאילו הופך להיות "אלוקים", אף שקשה מאוד להיות הוא. כי אני הרי צריך לדאוג לתשעת החברים שלי. ואני רוצה להיות בתפקיד הזה. מה אז אני יכול לתת להם? מה הם היו רוצים? בצורה כזאת אני מתחיל לדמיין. וכאן הדמיון שלנו הוא בלתי מוגבל. אנחנו, להיפך, מפתחים אותו ולא ננעלים על משהו אחד.

מה דרוש לאדם באגו הקטן שלו? כמה שלא תדמיין לעצמך, הכול מסתכם במשהו פרימיטיבי וצר, ואצל כל אחד זה אותו הדבר.

ואילו כאן, להיפך, נפרס עולם שלם, מפני שהחברים שלי, שלהם אני רוצה לתת, רוצים דרגת קיום אחרת לחלוטין. ולכן אני משתדל להיות "כל יכול", שנותן להם את כל זה.

שיחה מס' 2 בנושא "חכמת ההמונים", 14.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מה דרוש לאדם כדי להיות לגמרי מאושר?
דאגה הדדית היא הפיתרון לבעיות
להוסיף את עצמי לתמונת השלמות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nDvpt

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest