דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קילומטרים של שולחן ערוך

קילומטרים של שולחן ערוך

שאלה: מדוע העלייה הרוחנית נראית כמו דרך של מכות בלתי פוסקות? האדם עושה מאמצים ומושך אור שמכביד על מצבו עוד יותר.

תשובה: ראשית, הדרך הזאת היא לא אין סופית. שנית, המכות תלויות באופן שבו אני תופס אותן. מדוע אי אפשר לעבור את הדרך הזאת לבד? – לא מפני שחסרה לי תמיכה של האחרים, אלא מפני שאין לי משקפת שדרכה אני יכול לראות את העתיד. אני זקוק למכשיר חיצוני.

אלה לא מכות! אני חייב לראות בכל מכה הזדמנות להתקדם. כמו שכתוב בספר תהלים, כ"ג: "תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן– נֶגֶד צֹרְרָי; דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי". אם אני רואה לפניי שולחן ערוך עם מגוון עצום של מאכלים, אז אני תופס את תחושת הרעב שלי כברכה. הכול תלוי בהכנה, בתמיכה, באותם הכלים שבעזרתם אני יכול לראות את העתיד.

זה נקרא "אין סוף". מילוי אין סופי, זה לא כאשר אני מלא עד אפס מקום ולא יכול לבלוע אפילו עוד חתיכה אחת. זו היא דרך אין סופית באמת, אבל במובן החיובי. אין סוף, פירושו, שיש לי כלי אין סופי ומילוי אין סופי.

הרי, אני עשיתי תיקון כזה, שבכל פעם אני מגלה יותר ויותר מאכלים שבעל הבית הכין עבורי: קילומטרים נוספים של שולחן ערוך. ובהתאם לכך, תחושת הרעב שלי והתיאבון כל הזמן גדלים, ולכן אני נהנה גם מהרעב וגם מהמילוי שבאים יחד. זה נקרה עולם אין סוף.

כלומר, הכול תלוי ביסוד שאני מכין לעצמי. אני יכול להתכונן בצורה כזאת, שאני אשמח מהרעב שלי. אני יודע שעכשיו אני רעב, אבל בעוד שעה אני אקבל ארוחה ואוכל בתיאבון. אני בעצמי חייב להכין את עצמי שהרעב זה טוב ויפה, הרי עוד מעט אני אשב ליד השולחן יחד עם החברים. לכן, אני לא סובל מהחיסרון, הרי הוא חלק מהמילוי. בתוך הרעב הזה אני כבר מתחיל להבחין בפרטים חדשים של התענוג הבא שלי.

אם האדם מקבל את הכול בבת אחת, כאשר הוא עוד לא חווה את תחושת הרעב, אז אין לו הרגשת המילוי. אנחנו הנבראים, ואנחנו זקוקים לחושך הזה כדי כנגדו לגלות את האור. אבל החושך יכול להיות קטן מאוד וכל שאר ההבחנות אנחנו נעשה מתוך אהבה. נניח, שאני מחכה לפגוש את החבר הטוב שלי מהעבר, ועכשיו מתגלה לי שזה אכן אפשרי. ואני מתחיל להיזכר בו, בכל המפגשים שלנו, אני מתאר לעצמי על מה אנחנו נדבר, את מה נברר.

אני מגדיל את הנקודה הקטנטנה הזאת, את הרצון המינימלי, את הרעב הקל – אני מפתח את הנקודה הזאת בעצמי. ולכן אני לא צריך מכות. גם את החיסרון אני ארגיש כחיובי, רצוי, יפה. אני כולי נמצא בהשתוקקות לעתיד ונהנה ממנה. החיסרון שלי הופך לתענוג, הרי בתוכו אני מרגיש את "האור המקיף" שמאיר מרחוק.

לכן בעל הסולם כותב, שהוא שמח ברשעים שמתגלים, הרי הוא ממלא את ההשתוקקות שלו בתקווה יפה. נאמר: "יוצר אור ובורא חושך", הכוונה היא לא שהחושך גורם לנו הרגשה לא טובה. אנחנו מברכים על "קו שמאל": כאילו טמא, חשוך, רע – מנשקים אותו כמו מקל שנתן לנו מכות. יכולים לקום לפנינו איומים נוראיים, אבל כמו שאומר בעל הסולם: "שים עיניך אליהם ויהפכו לגל של עצמות". השלמות מלווה אותנו לאורך כל הדרך הרוחנית.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 31.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שימו לב שלא תפלו
רוצה אני!
מוכן לספוג מכה!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/dzpmT

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest